תודה לעופר בוחניק שעודד אותי לכתוב והזכיר לי, שבלי סיפורי דרך והגיגים - זה לא קרה באמת.
זה לא לגמרי נכון. אבל מעודד.
אז הנה. אני מהגגת. באיחור אופנתי. גם כי אני מתרגלת מיינדפולנס ולכתוב תוך כדי תנועה גוזל מהמַיְנְד ואני עדיין בפוּל.
פעם שלישית - יפן
הגעגועים לחוויה היפנית זחלו הפעם לאט ובעדינות, דרך צינורות דקים ארוכים.
לא את הכל זכרתי, והדברים שהספקתי לשכוח - הפתיעו לטובה ועוררו את הצדדים הפחות מפותחים של החושים, דרך צבעי המונכרום, קולטני טעם האוּמאמי, טעמו הנימוח של אורז שנקטף לפני חודש, חצאיות הבז׳ הארוכות, מדי העבודה והאסתטיקה הפגומה של ה״ואבי סאבי״.
הביקור הקודם היה דקה לפני שהקורונה הגיפה את חלונות השמיים. אחר כך קרה כמעט הכל - אבי נפטר, אמי אחריו, החיים שלי הלכו צולעים לידי, וכשקצת הזדקפתי יחד איתם - נפלו השמיים על כולנו, קברו אותנו תחת מוראות המלחמה. וזהו. אף מילה על המלחמה.
בזמן שחלף הפגנתי נאמנות של עגור יפני ללימוד השפה, התמכרתי לסרטי אנימציה מרהיבים ותוכניות ריאליטי יפניות שטחיות כּאָצָה; לאחרונה העמקתי קצת יותר בקורס אונליין לקליגרפיה יפנית (שוֹדוֹ - ״דרך הכתיבה״), בו הכתיבה נעשית תוך כדי מדיטציה, מתוך כוונה לשקף את תוכן הטקסט במרקם הדיו ומהירות הכתיבה.
אנחנו. דרור סאן ואני, חוזרים ליפן דרך השער הדרומי שלה - פוּקוּאוֹקָה (Fukuoka), העיר הגדולה בקְיוּשׁוּ לאתנחתא עירונית והשוואת לחצים בין הַוָו של יָפוֹ לַנוּן של יַפָּן. מכאן, נעלה על מעבורת לאיי גוֹטוֹ (Goto Islands) בכוונה לנוע בשרשרת האיים באופניים, מעבורות ונעלי אצבע.
ארכיפלג איי גוֹטוֹ דרומית מערבית לנגסאקי, נוצר כתוצאה ממהפך גיאולוגי ופעילות געשית, ומשתרע לאורך שרשרת איים של כ-100 ק״מ בהם מתגוררים יפנים של הים, יפנים דייגים, יפנים נוצרים (קירישיטָנים), יפנים בעלי מקצועות מרעננים כמו: צוללן מתקן ספינות, ש.ג של סכרים, שוקל דגים ויפנים עם שמות כמו: בֶּבֶּה, גוֹ, יוֹקוֹ וקוֹנישי, מלוכסנים מקסימים שחיבקו ועטפו אותנו בנדיבות לאורך כל טבעות שרשרת האיים.
המילה ״לחבק״ (抱) נכתבת בעזרת 2 קאנג׳ים: עטיפה (包) ויד (手). חיבוק הוא יד שעוטפת.
ואלה שמות. האיים: פוּקוּאֶה, נָרוּשימָה, נָאקָאדוֹרי, וָואקָאמָצוּ, אוֹג׳יקָה ונוֹזָאקי (Nozaki), אי השוכן גבוה מעל פני הים, ננטש מכל תושביו ומאפשר הצצה אינטימית לתוך חייהם של אלה שנהגו לקרוא לאי הזה בית. כיום משמש בית לכנסייה אחת שנמצאת בשיפוץ ולכ-400 צבאי-בר שרצים ומדלגים סקרנים לפנינו.
ואפרופו צבאים - שלחתי לטל גלויית יום הולדת עם בול מיפן. זכר לימי הצבי והדואר בא היום באוטו האדום. אני כבר הגעתי מזמן. היא טרם.
פוקואוקה
אני אוהבת את העיר הזו, היא מתגלה בעדינות, מזג האוויר מלטף ויש בה הכל, בלי העומס וההיסטריה הניאונית של טוקיו. וחוץ מזה שגּוּגֶל מֵפְּס שיבדל לחיים ארוכים מאפשר שוטטות והתבוננות לאין קץ.
הרחובות לא יפים. גם לא הבניינים. האפור על 50 גווניו שולט. הרבה מאוד עורבים שחורים.
הם מדברים ללא ספק, הקריאות שלהם מכילות הברות שלמות וגם אינטונציה.
הכביסה תלויה במרפסות על קולבים בפטנטים משונים. אין פחי אשפה והכל נקי ומאורגן. אפילו הכבלים היוצאים מעמוד החשמל מתעקלים בסדר קבוע אל הבתים. הצמחייה תפורה במידה. מכונות השתייה מגלגלות ב- 140 יֵן תה ירוק חם בטמפרטורה מושלמת (3.5 ש״ח בעִבְרית צָחָה).
הם עומדים בתור לרכבת, למעלית - וגם במעבר חצייה. המים הניגרים מהמרזבים נלכדים בשרשראות גשם חמודות לתוך כלי קיבול בְּדִיוק מושלם. ואם משהו לא עובד - סימן שלא פעלתי נכון. אני לומדת שברוב המקרים הדלת נפתחת הצידה, לא צריך להילחם.
ואפרופו להילחם - לא ראיתי או יהודים או מוסלמים - רק אומרת.
אני הולכת שתי וערב ולאיבוד בחנות ספרים ענקית. יש פה כמות לא הגיונית של לוחות שנה בכל הסגנונות והעיצובים. מדובר במאות אני לא מגזימה. רוכשת 10 לוחות שנה בעיצובים מתחכמים, בתקווה לשלוט הפעם על שנת 2025 מכל חדר בבית. וגם, על הדרך קרֶם ומסיכת פָּנים שרקחה תלמידת בית ספר ומבטיחה לי בקול ששאף בָּלוֹן הֶליוּם - חיים אלמותיים.
מרכזי הקניות התקשטו יפה לקראת הכריסמס. מודה שפיתחתי אדישות קלה לכדורים המנצנצים, פתיתי שלג, סנטה והעצים. סימני הגיל? או שכריסמס קצת אוֹבֶר-רֶייטֶד?
במגה-קניון ברובע הַקָאתָה חבורת בנות איידול מאנפפות על הבמה לקול צווחות הקהל. אחריהן עולה זמרת אופרה שצורחת את עצמה למוות. אנחנו תופסים את הראש, אחר כך ספסל, ומנהלים שיחה עם שתי יפניות שעובדות בדיסנילנד פלורידה, מקבילה לעגלות ים-המלח באמריקה.
הן לא יודעות איפה זה ישראל, גם אני מתחילה לשכוח.
בשוליו הפרומים של ערב עירוני מצטופפים במאורה קטנה, נסתרת ומעושנת, יחד עם שלושת הלקוחות הקבועים של המקום - קניינית דגים, איש QA ומוזיקאי היפי מזדקן שקורא לעצמו ״הדוכס״ שמבטיח להביא גיטרה מחר - אם נבוא שוב. רצינו - אבל לא הצלחנו למצוא את המאורה. גוֹמֵנָאסָאי.
השקט, הטמפרטורה, טבילת ערב באוֹנסֵן בטמפרטורה של 40 מעלות ופלומת העננים שממלאת את שמיכת הפוך - מצליחים להרדים לי גם את החלומות. וחוץ מהלילה הראשון בו צרחתי והערתי את כל דרי המלון כי נוּחבָּה הסתכל לי בעיניים ועמד לירות בי צרור - נרדמתי על כל משטח - כמו שיש מחר.
מחר נחליף את הים האורבני בים יפן. את היפנים החיוורים של העיר ביפנים שחומים של ים. את הרכבות המהירות באופניי מוֹטוֹרבַּייק אדומים, וננוע לצד סלעים געשיים שעולים מן הים עם כתפיים של גורילות ענק. ולעת ערב, כמו הנסיך הקטן, נדווש באי לֶכֶת זעיר לעבר ה- Sunset-spot כדי לחזות באינסוף שקיעות אדומות.
סוף העולם גוֹטוֹ
הבחירה לבקר באיי גוֹטוֹ היא אפקט משק כנפיים של מספר פרפרים.
צפייה בדוקומנטרי בשם: Tora of Goto. סרט ענוג שצולם במשך 22 שנים, החל משנת 1993 ועוקב אחר חיי משפחה בת שבעה ילדים המנהלת עסק משפחתי לייצור אטריות אודון. ממליצה - הוא חינמי ומופץ ע״י Japan Foundation
Tora-san-in-Goto
רצינו לבקר שוב ביפן, ובקלילות. הסתיו בקיושו חמים, באיי גוטו מעט סובטרופי.
קליק לפה וקליק לשם ביוטיוב, הוביל לבלוגר שסיפר על מסע בין כנסיות קתוליות נסתרות באיי גוֹטוֹ. סיפור שתכף ״יצתלב״.
וכך, ברוב מוחלט של שתי קולות וזוג כרטיסים בצ׳יינה איירליינס - התקבלה ההחלטה לצאת למסע צלב יפני בסתיו.
60 שניות על הנצרות ביפן (קירישיטן) - כי לא ידעתי.
הפתיחות של יפן למסחר עם מדינות המערב במאה ה-15 הביאה יחד עם הפורטוגזים, הטמפורה וארסנל כלי נשק, גם כמרים ומיסיונרים ישועים, שהמירו את דתם של כ-200,000 יפנים לנצרות, בעיקר באי הדרומי קיושו ששימש כשער ימי למסחר.
אימוץ הנצרות נתפס על ידי הַשׁוֹגוֹן הַמְשוּגְעׇן טוֹקוּגאוָוה כגורם העלול לאיים על שלטונו ובתגובה, אסר את פולחן הנצרות, רדף אותם באכזריות בסגנון ״הָאינקְויצְיָה מַכָּה שנית״ וסגר את גבולות יפן לתקופה בת כ-250 שנה - היא תקופת אֵדוֹ (1603-1868). כל נתין זר שהגיע לחופי יפן - הוצא להורג וכל יפני שיצא את המדינה - לא הורשה לחזור.
בתקופת אדו, שנחשבת לתקופה מורכבת בתולדות יפן, התפתחו לצד הדיכוי והשמרנות, הערים, רשת הרכבות, התעשייה הזעירה ותחושת זהות לאומית ותרבותית. גם אצלי.
למרות הרדיפות הצליחו חלק מהקהילות לשרוד ולפתח מסורות ששילבו אלמנטים מהנצרות עם השינטוֹ (דת הטבע של יפן). הם ירדו למחתרת וקיימו את הפולחן בחדרי תפילה סודיים שהתקינו בבתיהם - קָמוּפְלַז׳, מיניאטורה של מקדש יפני, הסוואה לאמונתם הנוצרית.
ראיתי במו עיני והתרשמתי מאוד גם מהדרך בה הם מבטאים קָמוּפְלַז׳ במבטא יפני.
עשרות כנסיות הוקמו בגלוי ובסתר על רקע נופים דרמטיים של מפרצי ים, שדות ירוקים וגגות קשקשים. כולן עטופות בהילה מסתורית, צנועות, אינטימיות ומזכירות את הכנסיות בדרום ארה״ב. פתוחות לציבור אך שוממות. בכולן נכנסתי לתא הוידוי - פעם לצד של החוטא ופעם לצד של החומל.
שניים במחיל של אחד.
אל פוּקוּאֶה (Fukue) הגענו במעבורת לילה ושינה מערסלת על מחצלת טאטאמי וכרית קוביית ספוג. על הסיפון, דרור מציג את עצמו למטייל מיוקוהמה כּיִשְׁרָארוּ-ג'ין ופותח בשיחת בוקר שמתגלה כמפתיעה - כאשר היפני האלמוני מזדהה כדירקטור בחברה ישראלית המתמחה במערכות לייזר ונרכשה רבע שעה לפני המלחמה. הוא מתלונן בנימוס דירקטורי שחצי מעובדי החברה גויסו למילואים ויש לו בכלל הרגשה שהם עסוקים בייצור תחמושת. סוף העולם ימינה.
בכללי, כשאנחנו אומרים שאנחנו מישראל, התגובה כמעט תמיד זהה - פסי העיניים נפערים, השפתיים מתכדררים לקוטר סוּשי ונשמעת אנחת אֶהֶהֶהֶהֶהֶהֶהֶה ארוכה ומותחת. כשב-הֶהה האחרון הם מטים ראש ומסננים בשקט - ״טַי-הֵן״ שזה קשה, מבית היוצר של קשה מאוד.
גם אני מטה ראש ונזכרת שגיא הודיע שהוא משתחרר ממילואים - אז זה קצת פחות טַי-הֵן עכשיו.
כמו שזה נראה מירכתי הסיפון, היפנים קיבלו את הרס המלחמה עם כל האטום והזוועות עד הסוף. הרעיון של שלום ושיתוף פעולה בינלאומי ורצון למנוע חזרה של הטראומה, חיזקה באמת את הדחייה למיליטריזם והחליפה את אידיאולוגית המלחמה בזכויות אדם ודגש על חינוך, תרבות וכלכלה. אני חושבת שיש לעולם מה ללמוד מיפן - חוץ מסושי.
נָרוּשימָה (Narushima)
מפקידים תיקים, פוסעים, בלי הצלב על הגב, בדרך שעולה ומתארכת ככל שאנחנו מתקרבים. חולפים על פני כפרי דייגים, חבלים, רשתות בצבעי גאווה וסלעי בטון יצוקים להגנה מפני הצונאמי, מלווים כל העת, בעשרות דַיוֹת שחגות מעל המפרץ, וגם קצת קרוב מידי לראשינו.
היעד - כנסיית Egami, נחשבת לאחת מכנסיות העץ המשובחות ורשומה כאתר אונסקו.
Egami מתגלה פשוטה ויפהפייה, בקירות בצבע שמנת רך, תקרת קָמֵרוּן משובצת אבנטים כחולים - פרי עבודה והקדשה של מאמינים מקומיים שאספו חסכונות כדי לתכנן ולממן את שיקום הכנסייה בעזרת יוֹסוּקֶה טֵצוּקָאוָוה, שנחשב ל״אבי האדריכלות של הכנסיות היפניות״ - כה אמר הכומר הקטן זרתוסטרא, שהזדרז לקבל את פנינו ולהיפרד בו זמנית, משתחל לקוביית טויוטה, שתיקח אותו אל המעבורת הכמעט אחרונה.
גם אנחנו עפים אחריו על שובל הטייפון ״הייקוי״ שפוקד כרגע את טייוואן, עוצרים טרמפ שיקח אותנו ומהר למעבורת האחרונה, כך מסתבר, להתכרבל בגסטהאוס מפנק ב-Tomie, בעיצובה המשובח של היפסטרית יפנית שעזבה את המולת העיר כדי לנהל רשת קטנה של גסטהאוס ובית קפה - במקום הכי רחוק מטוקיו.
האי נָאקָאדוֹרי (Nakadori) מתגלה כהררי. הרוח עדיין חזקה והפנטזיה לעוף כמו מרי פופינס על אופניים מתקפלת לתוך ברווז אוריגמי. שוכרים רכב מפומיקי שחור שיער שמציץ פרוע מתוך אשנב בּוּדקה ומעניק לנו שירות VIP, כולל הקפצה למלון ולמעבורת, תוך כדי שהוא משאיר את הצריף פתוח יחד עם שלל מפתחות על השולחן. תחושת הביטחון האישי מנחמת.
עם ארבעה גלגלים וטויוטה, מטפסים בכבישים צרים שמתפתלים בין שוליים של תעלות מים פתוחות. מאוד מלחיץ. גולשים לתוך רַסְטוֹת של יערות סבוכים ותלולים אל כפרי דייגים שמנקדים את קו החוף המפורץ. אני עוקבת אחרי שלטים עם ציור של פרח, שמסמנים נקודות עניין ולא מפספסים אף מגדלור, כנסייה או מקדש שינטו.
הכל, כל כך יפה. גם בלי החותמת של אונסקו.
עוצרים בחצר כנסיית עץ ציורית מעוטרת בפרחי קמליה לפיקניק גוֹטוֹאי, עם פרודוקטים מסֵבֵן אילֵבֵן שלא מאכזב אף פעם. לקראת שקיעה ממשיכים עד לקצה זנב האי המתפתל כמו נחש - אל תוך הים, עד למגדלור בקצה העולם גוטו. מגדלור זה דבר יפה.
כשאורות שקיעה אדומים לובשים שחור אנחנו פוסעים אַנגָזֶ‘ה לעבר מגדלור עירוני, פאב בשם מֶרי-מוֹרגָן, לבלות ערב אינטימי עם הבעלים העונה לשם - גוֹ, שמזיע כַּגוֹגֵן ונוהג להסתובב עם מגבת של סאונה על הצוואר. גוֹ משקיע דם, יזע! וכסף רב בעיצוב המקום בסגנון מודרני-מערבי. כל כרטיס ביקור מוצג כפריט אספנות ולכל פריט בפאב, גלשן, כוס, צלחת או גיטרה - יש אילן יוחסין מפואר. דרור מתעלם מהאילן, לוקח את היוחסין והגיטרה, מנגן ושר אָמֵריקָנָה ב-יפן.
גוֹ מתלהב, מתעד, נשבע אמונים ומעלה סטורי מעוצב בלי לשכוח אף האשטאג.
בהמשך הערב אנחנו מגלים שיש לנו במקרה תוכניות זהות לסוף השבוע - גם אנחנו מתכוונים להמשיך מכאן מחר עם מעבורת לאוג׳יקה.
אוֹג׳יקָה (Ojika)
שרועים מרוחים על מרחבי השטיח הירוק של המעבורת, פוגשים את גוֹ, שמגיע חבוש בכובע אירופאי מהודר ומגבת של מתאבק על הצוואר, ואת חברו, יוֹסוּקֶה, גניקולוג שמשתמש בידיו העדינות גם כדי לתופף על קָאחוֹן. גוֹ מברר בעדינות את התוכניות שאין לנו, ומציע בנדיבותו לקחת עלינו חסות של גביר. אנחנו מתמסרים.
הוא מציע להתחיל במסעדת אוּדוֹן של קולגה גסטרונומית ובהמשך, להיפגש לגֵ'ם סֵשֶׁן אצל חברו המוסיקאי בֶּבֶּה, פקיד ממשלתי מנגסאקי שחולם ג׳ון לנון ופרש לאוֹג׳יקָה כדי לפתוח הוסטל ואיזָאקָאיָה, סוג של מסעדת באר, יחד עם בת זוגו ששמה יוֹקוֹ (!). האיזָאקָאיָה חבויה על קו המפרץ ומעוצבת בפוסטרים וחפצי וינטג׳ נוסטלגיים של יפן שנות ה-50. אחד המקומות היפים שראיתי.
בֶּבֶּה שולט לא רע באנגלית, מכיר את כל שירי הביטלס ושר במבטא מאתגר. ליוֹקוֹ יש עיניים שמתכווצות לשני פסי קומיקס (- -) כשהיא מחייכת. והיא מחייכת. אנחנו מתאהבים בסצינה, מחליטים להטיל עוגן ונשארים עד העונג הבא שנמשך שבעה לילות וגעגוע.
יש מראות ומפגשים אנושיים, שאי אפשר לְסַפֵּר אותם.
כאן, באוג׳יקה, אנחנו מקבלים את הפסטורליה של הטבע, גם האנושי, ב-360 מעלות.
מתמסרים לתנועה מצומצמת בתוך מרחבי הזמן המפנקים של הטיול. לא סופרים קילומטרים, לא סופרים לילות. התקשורת משתפרת, השפה מתעוררת ומתחילה להיות כלי יעיל.
משכימים לקול ביטבוט המים בין סירות הדייגים, למראה מוכרת האפרסמונים בפינה ואנשי הלגו הקטנים, במגפי גומי ומדי-עבודה פורקים ומעמיסים בחריצות את הדגים הטריים שנאכל בערב. אני דוחפת ראש לתוך מיכלי הדגים ופירות הים שממלאים את הרציף, עוקבת משתאה בפס-הייצור האנושי ששוטף, ממיין, אורז ומדביק ״מייד-אין-אוג׳יקה״ על מיכלי קלקר שיועמסו וישלחו הרחק מכאן.
כשהשמש עולה לפעמים, בארץ השמש, טובלים במי תכלת בחופים אדומים מוקפים בגרורות סלעים געשיים, ומשחקים פריסבי עד שהשפל חושף חול אדום בוהק ומפזר עליו צדפים זרים של אוקיינוס. בערב, אחרי שקיעה, מצטופפים לקול מוסיקה אנושית, קידות ומחוות של יפנים נדירים, באיזָאקָאיָה של בֶּבֶּה ויוֹקוֹ.
על הטאטאמי ולפני שיפוג הקסם, אני מגלגלת בראש רסיסי תובנות שלא משנות חיים -
עם מגבת קטנה של אוֹנסֵן אפשר להתקרצף, להתנגב, לחמם את הראש ולהסתיר את החלציים. יפניות מיומנות מסוגלות ללכוד ולספוג את טיפות המים מכל חלקי הגוף על ידי נפנוף המגבת הרטובה בתנועות קטנות ובטוחות, כמו שמנסים להרוג יתוש מאחורי הגב.
לעגבניות שרי בסגנון גוטו - טבולות ביין ומקושטות בעלים של זהב - יש טעם גן עדן. ולמלפפון יפני עוד יותר.
החתולים באוג׳יקה מסתתרים בין שיחים ומתנהגים כמו חיית שדה ערמומית. אנשי האי מנסים למנוע מהם להסתובב ולעשות צרכים בסביבת המגורים ומפזרים בערמות, עשרות בקבוקי מים בחצרות, בגינות ובכניסה לבתים. ההשתקפות והחזר האור מרתיע את החתולים מלהתקרב.
וואלה! חשבתי שזה קשור איכשהו לצונאמי.
היפנים של הדרום מתהדרים בדיאלקט משלהם. השירים של בֶּבֶּה נכתבו כולם בדיאלקט מקומי. הוא גם הלחין את 10 הדקות הראשונות של מוסיקת המעבורות שמתנגנת כשיוצאים מהאי. הקשבתי.
יפנים מתים על מוסיקת ג׳אז - אני לא.
בקאנטרי סייד של יפן מתנגנת דרך מערכת הכריזה, שלוש פעמים ביום, מוסיקה נעימה כמו זו שבוקעת ממובייל תינוקות או תיבת נגינה. דרור חושב שזה כדי להעיר את התושבים בנעימות בבוקר, להזכיר את שעת הצהריים והערב.
לא יודעת. זה נעים.
אנסה לברר עד הפעם הבאה.
ותודה שהגעתם עד הלום.
לינק לתמונות בגוגל דרייב
סיגלית
