המילים האלה מוקדשות לאבי האהוב, שהיה נוהג להתפעל מדי ערב ממראה השקיעה, כאילו הייתה הראשונה והאחרונה בחייו.
אני רוחשת כבוד גדול לים, לקפליו, לצבעו המשתנה ולתבניות התחרה שהוא מותיר בעדינות על החוף. החול והמים מכילים צללים והשתקפויות ובהם זו שלי. זו של אבי.
אבי לא היה איש של מים. לא ידע לשחות. היה נכנס לים בסנדלים מהוססים, מרים סנטר כלפי מעלה ובפה מלא אוויר מחקה תנועות של שחייה.
עוד מספר ימים, סוף חודש אב, ימלאו שנתיים למותו ושנה ורבע לחיי הפרויקט. מדי פעם הוא מבקר אותי בשנתי, הופך לי את הראש ומפזר את זיכרונו על הכרית. בבוקר אני מתעוררת להבנה, שאף אחד כבר לא יאהב אותי כמו שהוא אהב.
בזמן שחלף, למדתי לאהוב את המוטות שהפכו לאיבר חישָׁה נוסף בגופי ולרהיט קבוע בבית, להעריך את השהות על קו המים, לא משנה היכן, מוקפת בְּעֶדְרֵי אדם לבושים בגדי-ים כשחלקיקי אור השמש נחים על הקנבסים והופכים אותם נראים לעין, גם מרחוק.
לפני כל מיצב אורזת בתיק איקאה כחול קרם הגנה, כף חפירה ושלל תשובות משתנות למקבץ של שאלות קבוע:
- צריך לזה אישור? נתנו לך אישור? יש לך אישור?
- זה אקריליק? אקריליק? אה חשבתי שזה אקריליק
- את גם מוכרת? קונים? קונים? למה לא ציירת אותי? הייתי קונה
- למה ירוק? אבל מה הקטע שלך עם ירוק?
- ציירת את זה כאן? את מכאן? את חיפאית? מה הגעת עד לכאן מתל אביב?
כן. לא. שחור. ירוק.
אחרי כל מיצב מקפידה על סדר פעולות שמתחיל בסינון עשרות התמונות שצילמתי, איזון קו-האופק של הים שברובן עקום ונשפך, מיון אנשי קשר חדשים שמקבלים שמות חופים כשמות משפחה, מקפלת מחשבות ומחפשת מוזיקה לסרט הגמר.
על רצפת חדר העריכה מפיקה לקחים, סרטון ומסקנות. חלקם מדחיקה או שוכחת, ואת הרוב נוצרת.
נוצרת.
כוח המשיכה של המיצב טמון בכך שהוא מוצג בדיוק במקום בו הקהל לא מצפה לו - אך במקום הכי טבעי שלו. ניצב על רגל יחידה כמו להקת פְלָמינְגוֹאים מנומנמים.
הצלחתי לעורר שמחה ופליאה בעיניהם של מאות אנשים על ידי הצגה של אומנות נאיבית במרחב.
בבטן ועכוז חשופים, הם מרגישים לָאקי ומארחים אותנו כיד הַנֶפּטוּן בחוף הבית שלהם.
בתמורה, מוותרת על המזגן, הקוקטייל והבוטנים המקורמלים של הגלריה, סוחבת 120 ק״ג, מתפלשת בחול ומחזקת את שרירי החופש שמציע המרחב הציבורי. לנוע, לנסות, להכיר ולפגוש.
עד שימאס לי או שירד גשם, מה שיבוא קודם.
מדחיקה ו/או שוכחת.
במדינת תל-אביב המרחב הציבורי מנוהל בסגנון הפּוֹליטְבְּיוּרוֹ. על כל גרגר חול ניצב פקח, כל שמשיה דורשת היתר בנייה. אמנם הצלחתי לממש מספר דוּ-סִפרָתי של מיצבים בחופי העיר, אבל עם אישור חַד-גַּדְיָא וחיבוק דֹב.
ולסיכום פרק ההזיה הפסיכוטי של תל-אביב, אני מביאה כלשונו, מכתב שהתקבל דרך יונת הדוא״ל ממר רובי זלוף, המשנה למנכ״ל העירייה עם עותקים לראש אגף החופים, התרבות והיועמ״ש.
להלן תיק 5000.
״גברת נכבדה,
הנדון: בקשתך לקיום מיצבי אומנות ארעיים בחוף הים
עיריית תל אביב-יפו אינה מאשרת קיום אירועים או פעילויות פרטיות / מסחריות במרחב הציבורי. אשר על כן, בקשתך לקיום תערוכה בחוף הים, אינה מאושרת.״
ואני אומרת - אשר על כן, אנטישמים.
פריפריה-אימפריה
בישראל הפריפריאלית, התקנות והנהלים גמישים ורופפים כמו שאר כלונסאות הפריפריה. האישור מבוסס על אישיותו של הפקח, הביטחון העצמי והתעסוקתי שלו, וותק וכדומה. וגם זה לא משהו להתהדר בו. עדיין, בכל החופים, אכזיב בצפון עד אילת בדרום התקבלתי בחיבוק גדול, חם, מפרגן ומזמין.
ועוד אני אומרת.
גם אנחנו, הציבור, לא באמת מאמינים שהמרחב הציבורי שייך לנו. אנחנו אדישים אליו, מזניחים אותו, מוותרים עליו, בוזזים אותו ומקבלים בשאט-נפש והכנעה את שלטון הדיקטטורה במרחב.
הייתי בפריז וגם ברומא. ובאנגליה הבנתי שהפיקוח יותר נוח.
חַכּוּ.
ביולוגיה ימית
בקיסריה על החוף מתקבצת סביבנו קהילה של מתַקשֵׁרים-קַבַּליסטים או כאלה שמחוברים בדרך כזו או אחרת לבורא עולם.
הם נעים בין הקודש לתמונות בחול וכמעט כולם נמצאים על הרצף של השורש ח.ז.ק - מתחזקים, מתחילים להתחזק או התחזקו.
מאוד טרנדי לעבור תֵרַפּיָה פסיכולוגית בעזרת קלָפֵי טָארוֹט-השראה. על אימא שלי זה עבד יופי. היא שלפה את הקלף ״געגועים״ והתגעגעה.
כתיבת הגיגים במחברת מאוד באופנה. כמעט בכל חוף פגשתי בנות מרוחות על לוֹנגים, כותבות בכתב קטן ועגול במחברת עם כריכה קשה.
יש היפר-אינפלציה של בגדי-ים ירוקים. לא חלמתי שתהיה לי כזו השפעה.
בכל מקום ממש מלוכלך.
בוא ניסע לדרום החם.
בארץ המרדפים ים-המלח, קו החוף הַלַבְקָני של היישוב הנמוך ביותר בעולם, נווה זוהר, מטונף להחריד. מתחילים באיסוף מאובני שקיות, בגדים, פחיות ובקבוקי פלסטיק שמבצבצים בין גבישי המלח, כדי שאפשר יהיה לצלם תמונות אינסטגרם שישכיחו את הזוועה.
הים מבטבט סמיך ושמנוני. השתקפויות הקריסטל של התמונות על האדוות העצלות מעוררות את כל החושים. אני מתחילה להרגיש שהכול אפשרי ומאתגרת את המוטות בלוקיישנים מפתיעים.
במחנה ירדני נטוש, בכניסה לְקַליָה, מקימים מיצב פופ-אפ לכבוד קבוצת מורי-דרך שמבקרת ב״גלריה מינוס 430״ - הגלריה הנמוכה ביותר בעולם. אני מפזזת בין הבניינים ומפזרת את הקנבסים בין ציורי הגרפיטי שצועקים להציל ממוות את ים המוות. ועם רוח קדים גבית ממשיכה למיצב מחאה של הירוקים מול הררי האשלג של מפלצות מפעלי ים-המלח.
בעין-פלוטית, מחביאים את הקנבסים בין קני-סוף פראיים שעוטפים את בריכת המעיין הנסתר ומצטרפים לחבורת אופנוענים, יום גיבוש של עובדים סוציאליים ועוד מיליוני זבובים עוקצים. לא יפה.
בכללי. בכל פינה בארץ, חבויה או גלויה, יש הרבה מאוד אנשים. רק אומרת.
דרור מציע להנדס את התמונות על מעקה הדרכים שמתפתל ועולה בין ההרים למערות קומראן. המרווחים בין התמונות שווים, השמש בדיוק בזוית הנכונה והתמונות בוהקות פוטוגניות. מצלמת ומסריטה בכל תנוחה אפשרית כשלפתע עוצר לידי רכב עם לוגו של יעֵל, ממנו מציצות קרניים של פקח.
- מה זה? מה זה צריך להיות? אני מבקש מיד להתקפל!
- שנייה. דקה. כבר מסיימת
- גברת, את רואה את השלט? את נמצאת בשטח השיפוט של ״מערות קומראן״
- ואם אני אזיז את התמונות לפני השלט, אני מתחכמת באדישות, כי ממילא כבר צילמתי
- לפני השלט יהיה לך עסק עם שטח השיפוט של ״מגילות ים המלח״
- מז׳תומרת. זה לא אותו דבר? חשבתי שהמגילות התגלו במערות קומראן
הוא התעקש שנתפנה. ועכשיו. וחיכה עד טיפת הַמוֹט האחרונה.
אחר כך הרגיש דחף לא ברור להיות נחמד והציף אותי בכרטיסי ביקור מהוּהים של שטחי שיפוט ואנשי קשר שהיו זרוקים לו באוטו. לסיום התפאר, שהם מאוד מאוד אבל מאוד! בעד הציבור ואפילו מאשרים צילומי חתונות ובר-מצוות בשטח מערות קומראן. סבבה. אני אזכור את זה כשאתחתן שוב.
״אני אדם שאין לו עקרונות, רק עצבים״ אמר יַפָּני אחד, ההוא שכתב את ״רשומון״. בישראל מודל 2022, אני מתחילה לחשוב שגם אני כזאת.
התקפלנו מבלי להביט לאחור.
בין הבולענים שמתחת למצוקי דְּרָגוֹת, כשאור שמש בין ערביים צבע את הים בוורוד, ירדנו לסקור את ״חוף הַסַטְלָנים״. על כתפנו אשכול כבד של תמונות ואנחנו מתגלגלים מטה לקצב מוזיקת טְרַנְס-פְּסִיכדֵלי שבוקעת מאוהלים בין ההרים ומהדהדת את הנוף.
מיצב sTand still, במקום הנמוך ביותר בעולם היה נדיר ביופיו וקיבץ סביבו חסידים, תימהוניים, נודיסטים, שביליסטים ונציבי מלח חסרי שיניים, שדילגו אל החוף כמו עִזים ממערות צוּרים.
וכשהשמש ירדה והתקרבה להרים - התקרבנו אנחנו לבורא עולם, תימני לבן זקן בשם מְנַשֶׁה, שוחט בדימוס מצפת שכיבד אותנו בוויסקי, קבאב משובח ובאין סוף סיפורים מחייו הקודמים אי-שם באמריקה.
בחושך, לאור פנסי האַייפוֹן, עלינו בצעדים כבדים ומהוססים בין הבולענים אל האכסניה בעין גדי נבלעים ברעש צרחות הורמונליות של עשרות בנות אולפנה ששעטו לחדר האוכל.
היה מקסים, מלוּח ויוצא דופן.
את אילת כבשנו בעצלתיים. בצהריים התפרסנו על טיילת המזח בסמוך למרכז הצלילה. בבוקר ניצבנו זקופים מתחת לעננים יפים בלגונה המזרחית. ולקראת ערב קבענו את מושבנו ברצועת החוף הדרומית, כשהתמונות מדשדשות על העוקם בין חלוקי האבנים.
על המחצלת, מתחת לסככה, בזוית של 180 מעלות התמסרתי להתבונן בצבעים העזים של רכס הרי-אֵדוֹם עוטפים את הכחול העמוק ולשוחח עם יושבי הסככה שלא היו בדרך לשום מקום.
גם אנחנו.
אביבה וקובי, זוג פנסיונרים מקסימים מחיפה עם זוג קינְדֵלים על הברכיים וסקרנות של ילדים בעיניים.
שגית ולוסיאל, התלמה ולואיז של רמת גן, שגנבו 2 ימי חופש לנקות את הראש וגילו את ליבן.
תייר צרפתי מזדמן עם עיני תכלת שמתגורר במהלך חודשי החורף בּחוּשָׁה בהרי אילת, ושני חיילים מְסוּקָסים שביקשו לדגמן עם התמונות לאורה של שקיעה מהממת וזריחה של ירח מלא.
לאחר שנה של נדודים בחופי ישראל, באפריל 2022, אצרתי את החוויות מהמסע לתמונות, סרטים, מפות ופרפראות. הכרזתי על ״בית פתוח״ והזמנתי לחגיגה את כל מי שנאשם בחול על הידיים. אומנים ואנשים מדהימים שפגשתי על קו החוף, חברים, עוברי אורח ובני משפחה.
אחרי האירוע הרגשתי פנויה לקחת על עצמי תפקיד האומן הַטְרוֹבָּדוֹר ולהתמסר לתנועה רחבה יותר. כי בין שלל התענוגות של מי שיוצא לדרך, יש מקום חשוב גם לתפקיד שהוא מקבל על עצמו במסע.
בפרק הבא - sTand still בחופים הדרומיים של אנגליה.
חַכּוּ.
