חזרתי למילים. כי אני מתגעגעת לאבי, לשטף הדיבור שלו ולשפתו הרהוטה. לא תמיד הקשבתי לו, אבל למדתי לנוח על קצב הדיבור שלו והמליצות המתקתקות. בשנה שחלפה מאז נעלם כעוף החול, הבנתי שנחתם פרק בספר ההיסטוריה שלי. פרקי אבות.
אחרי הפסקה בת חודשיים לשיקום הקרסול, חזרתי לחוף ברגל בַּיוֹנית יחד עם דרור-סאן, שחזר מהממלכה עם תואר לוֹרְד שֵׁנִי. את ההפסקה המתודית ניצלתי כדי לשכלל את המוטות והתמונות. תפרתי להם שקים, נתתי בהם סימנים, שמות ומדבקות. אפילו גגון הותקן לכבודם ברכב הירקרק, שהיה ידוע פעם כרכב מנהלים מהודר.
בזמן הזה גיליתי שירוק לגמרי באופנה. שהיונים ביפו כל כך מדושנות שהן כבר לא עפות, גם כשמתקרבים אליהם ממש קרוב עם גלגלי האופניים. ״יהי זיכרה ברוך״.
שאני צריכה להגיד ״מיצב״ ולא ״מיצג״ ושאני אוהבת מאוד את הפרויקט הזה.
הקורונה מנומנמת. את חלום יַפָּן קיפלתי כמו אוריגמי לתוך זוּם עם יוּקי סֵנְסֵיי (מורה ביפנית). בת לאם יפנית ואב עיראקי. מלוכסנת ומתולתלת בו זמנית וחמודה כמו פתית שלג. שזה גם פירוש שמה ביפנית. אני די עילגת בדיבור אבל קוראת לא רע. לא פעם אני חושבת לחטוף לתוך שק התמונות איזה מלוכסן שפגשתי בים, סתם שיהיה לי מלוכסן מַחְמָד להתאמן עליו.
עד כה התקיימו 6 מיצגים ו-9 מיצבים. רובם פרטיזנים מבית היוצר של ״חומה ומגדל״. אני אוהבת אותם. יש בהם מתח שמעקצץ את קצות המוטות והם נוטים להפתיע לטובה. דרור ואני פועלים כמו שועלי שמשון, ביעילות ובשקט. מורידים ערב לפני את התמונות לרכב. מכוונים שעון לארבע. תרמוס, כף לחפירה, בגד ים וכובע. ברבע לשש אנחנו כבר ניצבים על החוף עם הגב לים, מחכים לשמש שתעלה. רגעי קסם.
ואז הם מתחילים לבצבץ. אנשי הים. מתקרבים ליער התמונות שצמח על החוף בן לילה, מאטים, נעצרים, מתפלאים ומחייכים. אני מארחת אותם על שטיח גרגרי החול ומנהלת שיח גָּלֶרְיָם, בלי טקס ובישבן חשוף. כמעט בכל חוף הם משוכנעים שישבתי לצייר כאן, בחוף הבית. נשבעים שהם מזהים בציור את האורטופד המקומי שצועד בחוף בכל בוקר וגם את הגברת עם התיק. נו, זו, איך קוראים לה.
סימני דרך:
החוף הסיני באולגה משופע באנשים יפי בלורית ותואר. לכולם קוראים ״אֱיָל״ וכמעט כולם גרים ב״עֵין-הים״, שכונה של גורדי שחקים עם תרבות של קוֹמוּנָה.
התנועה בחוף ערה ומגוונת - חבורה של רוכבי אופניים מתפרצת ומתפזרת בין התמונות. סוסים דוהרים על קו המים. דוגמניות-סירנות נמרחות על סלעים ירוקים ומעֵין הים מגיחה מפרשית אל החוף כדי לברר את פשר השלטים ונגד מה אנחנו מפגינים - אנחנו בְּעַד.
רצועת החוף של אכזיב פראית ופוטוגנית. הסלעים נושמים ונושפים את המים הקוצפים כמו לווייתן זקן. חוף בֶּצֶת נבחר כלוקיישן מושלם למיצב שקיעה. אני מנהלת דו-שיח של חרשים עם איש חביב הלוּם מיצב מחניתה:
- זה תערוכה במסווה?
- למה מסווה? זה עומד כאן גלוי וחשוף לאור השמש
- כי לא פרסמו
- אז תפנה אליהם
- למי?
- לאלה שלא פרסמו
מֶרְחֲבֵי חוף פּוֹלֵג מכתיבים פריסה שונה של התמונות ודרור מהנדס אותן בשלושה טורים ארוכים לאורך קו המים. עם קרני השמש הראשונות מופיעות בתולות-ים עם גלשנים על הראש ומתמזגות בטבעיות בין התמונות. שרון הולכת הלוך ושוב בין טורי התמונות ומזילה במפתיע דמעות של התרגשות. היא רוצה לתת לי חיבוק אבל אין לה תו ירוק.
קשיש קטן ונמרץ לוחש לי שאני זוכה לקיים את אחת משבע המידות השמימיות - מידת הרצון הטוב והנדיבות. אני מתרגשת ומצטנעת. - זו מַעֲלָה גדולה לעשות לציבור, הוא מסביר. ומוסיף, שלפני יום כיפור הוא נוהג להשאיר את שער ביתו פתוח, כדי שהשכנים יוכלו להיכנס ולקיים בשלולית הדגים הקטנה שבחצרו - תשליך.
ואז מגיעה טלי.
בהתחלה חשבתי שהיא סתם עוברת-אורח. אחר כך התברר שהיא סתם עוברת-אורח אבל גם סגנית ראש עיריית נתניה ומחזיקה בתיקי הרווחה, מעמד-האישה והחופים. היא מתחקרת אותי וגם מצלמת ומתעדת. - לא. אין לי אישור. לא התאים לי להתעסק עם הבירוקרטיה של נתניה. אני אומרת באדישות. היא חושפת בפני את הדרגות המוניציפליות שלה. אחר כך מתנצלת שהבהילה אותי, פותחת את שערי העיר ומזמינה אותי לתשליך ולהציב את התמונות גם בחוף סירונית בנתניה.
על זרי חול הדפנה של פּוֹלֵג, החלטתי למחול על כבודי ולכתוב שוב לסנדק האמנות, ״הבורר״ של מגזין ״פורטפוליו״ שעל פיו יישק דבר, מר יובל סער. כתבתי לו בעבר על sTand still והזמנתי אותו אישית למיצב - הוא לא השיב, לא הביע עניין ולא בא. והנה עכשיו, כשניסיתי שוב - הוא מיהר לפרסם בעמוד הראשי. במשך יומיים הייתי הכתבה הכי נקראת במגזין. שזה הרבה יותר מ-15 דקות של תהילה.
בביקור המקדים בבת-גלים בחיפה הרגשתי שאני נמצאת בעיצומה של המלחמה-הקרה.
גֵדָה, קיצור של גדליהו, מסביר לי שיש בחיפה פקחים טובים ופקחים רעים. מסתבר שפניתי לרעים. הוא מאוד מוטרד וצועק ליהודה המציל, שירד מהסוכה ויקשר אותי מיד עם חיליק. חיליק מהטובים. אני במתח. התבלבלו לי הטלפונים ואני חוששת ששלחתי את המידע והסרטונים לגוש הסובייטי. בצהרי היום מתקבל האישור בווצאפ. אני מודה לגֵדָה ומבקשת שישתדל להגיע לחוף ביום של המיצב. הוא מרגיע ומצהיר שחוץ מיום כיפור - הוא כל בוקר נמצא בחוף.
את המיצב בבת גלים אני מכתירה כמיצב המהנה ביותר עד כה. על גבעת קטנה של חול, בחוף השכונתי, פגשתי אנשים בלי איפור ופוזה, בסצנה לא מבוימת של עיירת חוף מהסרטים.
או מבולגריה.
היה עונג.
