אם יש משהו שמרחיב את האופקים לרווחה, זה חוסר הידיעה והחרדה שמתלווה אליה ומרעידה את הגוף, כולל הזיעה הקרה.
מסביב יֵהוֹם הזעם.
גם אני יהוֹמה בניסיון לְעַרְסֵל מילים שכתבתי מזמן, כשהכוכב שלי עימעם ולאורו המעומעם התיישבתי לכתוב צרור סיפורים קצרים ורשימות ספגטי איטלקיות, יחד עם מלים שנכתבו לאחר ליקוי המאורות של הַשִׁבעָה באוקטובר. לא פשוט לערבב אופקים רחבים עם קונספציה.
מנסה.
יום רביעי למניין יְמֵי המלחמה.
יש לי ילד ושני נכדים בברלין, ילדה ענוגה ששומרת על שני גוזליה בּקֵן, גיאצ׳ו אחד במילואים, אחות שנפלטה מהתופת בשדרות וצפה בים המלח, חבר שבְּחָמש לפני המלחמה חזר משאנטי בהודו ואת הגלגול המלא עבר בממ״ד בכפר-עזה, חבר צפוני שחלם לכתוב רומן בדיוני ומצא את עצמו בפרק מתוך ״מראה שחורה״. ויש את הדרור - שאומר שהמלחמה תפסה אותו עם מגירת החלומות פתוחה.
ויש אותי. חולמת בהקיץ. ועייפה.
עייפה מאי-הסדר הזה שמזיז את כולנו כמו קוביות טֶטְריס. עייפה להצטופף עם השכנים באזעקות ולשמור על מִפלס גבוה של עֵרנוּת רק כי הם עֲרָבים ואולי גם נוּח‘בִּים. עייפה מהצעקות של השכן מלמעלה, שצורח עכשיו על הכלבה שלו ולא יודע שמחר השכם בבוקר ישכב שרוע מת על רצפת המטבח. עייפה, כי זה לא היה להיט לפני המלחמה. ועכשיו הכל השתבש.
וכמו שזה נראה - זה לא יגמר לעולם. כי כמה. כמה מלחמה.
אז הצטנפתי מול שידורי הַהוֹרוֹר בטלויזיה - והפסקתי כשתוגברו בטנק של איילה חסון מוקפת במעיל רוח של לרלרנים. ניסיתי להתקדם עם יצירה שהתחלתי לאחר מות אמי - הסתבכתי והתאבנתי, כי היא הזכירה את החטופים. התנדבתי לקטיף בפרדסי העוטף - והפסקתי כשאיבדתי את הסיפור. נקיתי וקרצפתי כל פינה בבית וזרקתי חפצים עד שלא נשאר לי בבית שום דבר להיאחז בו. חייתי כמו שחי חתול. מתקמרת ומתקערת, בזנב מושפל ובזנב זקור.
אני מיואשת, אמרתי לדני, החכם מכל אדם מפרלמנט הקפה של הבוקר שהציע לי לשמור את היאוש לימים יותר קשים, כי עוד יהיו כאלה.
והנה אנחנו.
סופרים ימים שאין להם סוף, מרכינים ראש מול החטופים, מִתְרַגלים לרצף הרוֹלֵטי של האירועים וכמו כורי פחם - מייחלים לשוּבה של הַקָנָרית.
סנונית ראשונה הופיעה לאחר מותה של קְווין אליזבת, אז החלטתי גם אני להניח בענווה את שרביט מוֹנַרְכוּתי בבית האנגלי ולנוע יותר בכיוון השמש.
איטליה. כי בתוך העלטה, בכל פעם שחלמתי איטליה - נדלק לי האור בראש.
ואם כבר משנים קונספציה - אז שתהיה עם שִׁיק ופרמז׳ן מגורד מלמעלה.
Andiamo all’avventura
וכך, במלאת 163 ימים לצחצוח חרבות הברזל, ארזנו, קיפלנו ומסרנו לאדוארד וקמילה את התארים, ענני הגשם והמפתחות ויצאנו לדרך רכובים בכרכרה אנגלית, במשך ארבעה ימים דרך התעלה לצרפת, ומשם לאיטליה. במסע קסום ופתלתל, חוצה מעברי הרים, גבולות, עיירות מנומנמות בסוף עונת הסקי ומרחבים אינסופיים של שקט.
הקואורדינטה - בית ישן מאוד בכפר קטן מאוד, שמנקד בגגות אבן צִפְחָה את מורדות עמק סֵסְיָה ההררי, וכאמור - פניו אל השמש. ובאמת, אולי הגיע הזמן לדבר על חשיבות השמש מעבר לתפקידה בשטיפת חופי הים והמרפסות באור זהוב. כי היא נמצאת, זורחת ומאירה, גם אם רק לפעמים וגם אם הַפִּסְקָה הזו סובלת מעודף משקל לירי.
הטבע כמו הטבע, נוכח קבוע ואדיש לקיומינו.
למרגלות ההרים המושלגים אפשר להתפתות להאמין באגדות, להתרווח, להוציא החוצה את הבטן ולחשוב שאולי כל הדברים הרעים לא קרו באמת - ורק ראינו צל הרים כהרים.
הכפר היפה ננטש חלקית. מתאכלס קמעה בסופי שבוע ושוקק מאוד בקיץ, כך מספרים שְׁנֵי זִקני הכפר מַריוּס ובּקטוּס. בכל סמטה נשמעים קולות פכפוך דקים של מי שלגים צלולים הזורמים ונאגרים בכיורים ובריכות הפזורים ברחבי הכפר שמטופח במיוחד.
בשלושת השבועות שהיינו פה הספקנו לחוות סוּפת שלגים שצבעה את הנוף בְּמוֹנוֹכרוֹם, הקיפה אותנו בשקט לָבָן ופחד קַמָאִי של השורד האחרון, ובלא מעט ימים חמימים בהירים שצבעו את מורדות ההרים בחמישים גוונים של ירוק ואת האוויר באבקנים, אפצ׳י, לטאות ומים.
למרות מזג האוויר הנעים, היה קר מאוד בתוך הבית. קור מצמית. שהצמית אותי לרדיוס אפס מהאח. מארה השכנה שנולדה, גדלה והתבגרה בצל ההרים, הסבירה שהקירות העבים סופגים חום במהלך היום ומשחררים אותו לאט במשך הלילה. מאחר והבית עמד סגור, זרימת האוויר הוגבלה ולכן קפוא במיוחד. פ-תו-ח.
רשמית - אנחנו באביב. בּקֵז'וּאַל - די משתנה.
גם הזרימה בנחלים משתנה. מתגברת ונחלשת.
יורדת מהר את השביל מִרָאמֵלוֹ לְסְקוֹפֵּלוֹ ועולה אותו לאט, נחה על כל צעד. פעם מרימה ראש לעבר הפסגות הלבנות של ההרים ופעם מרכינה אל המים הקוצפים והסלעים המנצנצים בזהב וכסף.
כשנשמעים ברקע קולות קרקור התרנגולים - אני מתנחמת שסוף העלייה קרֵב ונזכרת בתרנגול המופרע וחֲסַר הַבּינָה, שהסתובב ביפו בשדרה בימי הסגר של הקורונה, לא הבחין בין יום ללילה וקִרקֵר את עצמו לדעת מול פנסי הרחוב. הייתי פותחת קריאות היסטריות למוקד 106 תחת הסעיף ״מִפגע אחר״ ומתכננת בקור רוח, איך אֶכפּוֹת אותו בְּדָאעֶשׁ סְטַייל לתוך שקית כחולה של איקאה ואשלח אותו לסיר שכולו טוב. יום אחד הוא נעלם.
חוץ מתרנגולים.
יש כאן גם כלבים. לא הרבה כמו ביפו או אנגליה אבל הם אַרַאוּנְד.
כידוע, אני אדישה להולכים על ארבע. גם לאלה שנובחים צ'אוּ במקום האוּ. עדיין, אני מקפידה להתעדכן, וכמו שזה נראה, התקנות המוניציפאליות כאן שונות או לא נאכפות. בכל אופן, לא נתקלתי בְּמִתקנים ושקיות שחורות לאיסוף צוֹאה ולא ראיתי אף וַולְסֵזי רוכן לאסוף קקי. אני רוצה להאמין שמסיבות אקולוגיות, כי זה אורגני ופלסטיק מזהם יותר וכדומה, אבל אין לי עדוּת חיצונית - רק פוֹרֵנְזית מקומית בכל בוקר ליד דלת הבית.
בּוֹן ג'וֹרנוֹ כלב.
אנחנו מצטרפים לפרלמנט הבוקר בבית הקפה בסְקוֹפֵּלוֹ. לכולם יחד שבע שיניים, שלייקס וכובע רובין הוד בלי נוצה. הם מקבלים אותנו בחיבוק לבבי לחבורת ״האנשים העליזים״ הפוקדים את הקפה מדי בוקר.
שוכחים מסיבים אופטיים, 8200 ואפליקציות - שנות ה-80 זה כאן. וזה מרגיע.
בקולנוע יש הפסקה באמצע הסרט. האוטובוס בלי מוּבְאיט (לפעמים) מגיע. המשרד של חברת החשמל משמש גם כְּטוּריסט אינפוֹרְמֶישֶׁן ובשמונה בערב - האח דולק וכל הרחובות כבר ריקים.
גם בסימטה שלנו.
על מיטה גבוהה במיוחד, אני מתכסה בשמיכת נוצות כבדה במיוחד, שמחלחלת עמוק לתוך השרירים הדואבים ומשתיקה את החושים. סופרת בלב את צלצול פעמוני הכנסייה הנשמעים מרחוק, ומייחלת שיהיה מחר יום האתמול, כדי שיהיה אפשר להתחיל שוב מהתחלה יפה כל כך.
ועם הישמע הַדוֹנג האחרון, גולשת לְתַרְדֵקוֹמָה.
בּוֹנָה נוֹטֶה. בּוֹן ג‘וֹרנוֹ - יום אחד.
לַבַּריסטָה הפאנקיסטית עם השיער הסגול קוראים קִיאָרָה. היא יודעת קצת אנגלית. אני פחות איטלקית. אנחנו מנהלות בַּרְטֶר גמגומים עד שיבוא לציון גואל או קפה נוֹרמָלֶה.
הדרור חבוש בכובע רוֹבּין, משכלל את השיטה ומנהל שיחה קולחת באוצר מילים מוגבל, כשהוא מהדהד את שתי המילים האחרונות ששמע מזולתו ומוסיף להן אנחה ערמומית בּסָאוּנד איטלקי.
אני מודה שזה עובד לא רע, אבל מוטרדת שהוא ייחשף על ידי גָּריבַּלְדי ערמומי מקומי.
יום רביעי - יום שוק.
האוכל - עדיין לא מובחן אבל נראה שהם אוהבים אותו עטוף בבצקים וכּיסוֹנים.
משקה - גראפה (Grappa).
לוַולְסֵזים הבֵּן - גוף חסון, משקפים מלבניים עם מסגרת שחורה עבה, מצח רחב ואף יווני שעבר התפחה קלה.
הַוַולְסֵזים הַבַּת - ברונטיות, רגלי איילה, שולטות באנגלית ומברכות על ההזדמנות להשתפר.
ההבדל בין ״עבודה איטלקית״ ל״שביתה איטלקית״ מסתכם ככל הנראה בשעתיים של עבודה.
בין 12:00 ל-16:00 כל בתי העסק כולל רשתות סופרמרקט סגורים. חלון הזדמנות לארוחה הגונה במסעדה נפתח בין 12:00 ל-14:00. חוץ מזה, בית הקפה סגור בחמישי, המאפייה בשלישי, הקצב בשני. שמישהו יסביר לי את המודל הכלכלי של העמק.
אנחנו עובדים. בלי מודל. מתמסרים לעבודות פיזיות סיזיפיות, מראות ורעשי רקע אחרים.
לקצב ההיפנוטי של פצפוץ הזרדים באש, קולו המיבב של הברז רגע לפני שיוצאים המים, חריקת רצפת העץ ואיך להבדיל בין עננים אפורים מבשרי סערה לעשן ארובות.
דרור מכֶּה בגרזן אימתני ומְבַקֵעַ גזעי עץ לְקינְדֵלים. אני מסירה עם מטאטא מכשפות קורי-עכביש ומאובני אבק שהפכו ליצורים חיים. ממיינים וגוררים ארגזי עץ כבדים, רהיטי עץ וכלי עבודה ישנים.
מחטטים בארונות ובמגירות של הַנוֹנה וְהַנוֹן שהשאירו אוצרות: פלסטרים, בקבוקי בושם, קלפים, חוטי ריקמה, תמונות דהויות, ספרי מסע והדרכה ״איך להגביר תשוקה בעשרה צעדים״, נרות ואפילו רדיו-טייפ דאבל קאסט מקליט. פיסות חיים של האנשים שהתגוררו כאן לאורך השנים.
ולהלן הפיסות, על רגל אחת של נונה בת 95:
עד מלחמת העולם השנייה שימש הבית כבית מגורים למשפחה ללא חשמל ומים זורמים.
אחר כך הוסב על ידי הָנוֹנוֹ למסעדת הכפר בשם: ״Osteria dell’Angelo״ ומקום לינה לעובדים. תפריט המסעדה כלל חוץ מפּוֹלֵנטָה, פסטה ושאר ירקות - גם ארנבות שגודלו ופוטמו בכלובי עץ במרתף ושעשעו את ילדי הכפר שהתרוצצו בין השולחנות.
באמצע שנות ה-80, כשהנונו נפטר, סגרה הנונה את המסעדה, השאירה את השלט, ארזה חפציה ונסעה להתגורר בעיר, והבית הפך לבית הקיץ של בני משפחת פוּלְביוֹ אַלבֶּרְטי.
60 שניות על בית מספר 67.
בכל יום אני צועדת את הדרך התלולה והמתפתלת לפְרַאסוֹ. בדרך פוגשת את מָארָה שמקוששת זרדים לקראת הסופה המתקרבת. אני עושה תנועות של קישוש, מדלגת בקלילות מעל שלוליות גידול צפרדעים למאכל ועולה לצד מפלי המים שמגלפים מסלול חדש בין הסלעים.
את הדופק אני מסדירה בגן עדן קטן על ספסל מאולתר מגזע עץ, מקשיבה לעלים ולענפים הנאנחים ונזכרת באמא שלי, איך הקשיבה לסיפורים שהבאתי מרחוק, סופגת אותם אל תוך עיני הענבר הגדולות שלה. אני מנצלת את הספסל, האנחות ושכשוך הדמעות כדי להתעדכן באירועי השעה קדימה בישראל כשמולי עומדת בתנוחת תקיפה - איגואנה?
היא מביטה בי. אני בה.
גוגל מזהה את הזוחל התוקפן. הידעת שלסלמנדרת-אש גבות צהובות עבות מצוירות?
בחדשות ללא שינוי - אותה בַּרְבֶּרֶת בלי שינוי אַדֶרֶת.
בסוף השבוע של חג הפסחא, ארובות נוספות בכפר מעשנות. השכן הנגר, אינני זוכרת את שמו, נקרא לו ג׳פטו, מזמין אותנו להצטרף לחגיגה מסורתית של אוכל, יין ומוסיקה מקומית במסעדה קטנה בּפְרַאסוֹ. אנחנו עולים, מי ברכב ומי ברגל, יחד עם חברות וחברים חדשים שמבקרים בעמק, מדברים עברית רהוטה וחולמים על הפוגות שפויות של שלווה, טבע ומרחבים.
מזג האוויר מושלם, קירות המסעדה צבועים בצהוב, פרחי פלסטיק ורודים וקנקני יין מקשטים את השולחנות - מה שהופך את הרקע לפוטוגני ועליז במיוחד. דרור מצטרף עם הגיטרה לשלושה אקורדיוניסטים סמוקי לחיים שפוצחים בשירה פוליפונית, רוקעים ברגליים ושורקים בחן מנגינות עממיות מחבל פיימונטה.
את שריקת הסיום של פרק ההתחלה אנחנו עושים חרישית.
תולים תיבת דואר לצד הדלת. מגיפים את חלונות התכלת, משקים את הַפּיקוֹלֶה צ'יפּוֹלֶה (בצלצלים) שנשתלו ואין לנו שמץ מה יהיו כשיהיו גדולים. נושמים אויר פסגות ונפרדים לבינתיים מההרים, הנהרות ומאנג׳לה השכנה שממהרת להגיש לנו עוגיות מקומיות אורגניות עטופות צלופן וסרט עם המתכון מודפס באותיות חגיגיות.
גרַציֶה אנג׳לה. פּיָאצֶ‘רֶה. אבל שכחת להוסיף כמויות.
עכשיו שעון קן-הקוקיה של ישראל קַו נטוי יפו.
נוחתים דקות לפני שהשמים נסגרים אל מול נחיל השטיחים הַפָּרְסִים השועט לישראל.
את הַדוֹלצֶ‘ה, הויטָה והזכרונות, גם אלה שנותרו על רצפת העריכה, אני מפזרת לאט וּבִמְסוּרָה על פני 12 שעות של סרטים, כמספר חודשי השנה, אותם צילם וערך כומר אוסטרי החי בגפו בבקתה באלפים האיטלקים. את רובם אני רואה בעיניים עצומות. כל רעש מביא אלי במדויק את האופי המובהק של מזג האוויר, הניחוח או הפעולה שהוא עושה.
לפעמים צריך רק רחש קטן כדי להיזכר.
בשלהי הפרימוורה - שעון איטליה, נשוב.
חג אביב שמח
סיגלית
