אבא שלי היה בעל מידות נעלות והתהלך בצניעות. עדיין, חמד בדרכו הענווה פרסום ותארי כבוד מהסוג שמודפס על קלף או לוח זכוכית מפלסטיק. וככל שהתבגר והשתבח בכתיבתו, השתכללו והשְׁתַּבְּכו גם הערוצים להגשת מועמדות לפרסים ודרכי ההתקשרות עם העיתונאים.
בַּצַּר לו, מינה אותי למורת רוחי ליועצת התקשורת שלו. היה סורק וגוזר מדפי העיתון מודעות מטעם קרנות, עמותות ו״קול קורא״ ומבקש שאגיש את יצירתו הראויה לפרס או לעיתונאי הַתורָן. באופן קומפולסיבי הייתי מוחה שחבל על הזמן, אין סיכוי, המשחק מכור מראש וכו׳. והוא, חמוד וחדור אמונה התעלם מרפלקס ההתנגדות וביקש שאנסה לפחות את ״שיטת מצליח״.
וראו זה פלא - זה מצליח.
הכל בעזרתה האדיבה של חברה מפרגנת בעלת כישורים וקשרים, ששלחה אודות המיצג לשני אנשי קשר בעיתונות הכתובה. וּמִשָּׁם לשם, התנוסס שמי על עיתון באנגלית דרך קשר אחד. והנה, בין הים למחצלת בחוף ירושלים, מתקרב לעברי גם הקשר השני - יונתן. לבוש בגדי ספארי ניצב מאחורי עדשה גדולה ובידו מטריית צילום. אני ממהרת להסתיר את הצליעה שהבאתי מאנגליה ומחכה שיפנה אלי כצייד כישרונות אל דוגמנית חוף פיסחת.
בינתיים, מדדה על סוונת חוף ירושלים בין יער התמונות הבוהקות לאורה של שקיעה אדומה. מפטפטת ומתמוגגת מול הזוג הראשון שזיהה את המשפט שהצפנתי ביפנית על המוטות שפירושו: Now be happy ומתפארת שזו כל הפילוסופיה שלי על רגל אחת וגם, שהקרדיט לקופירַיְיט שייך לדרור-סָאן, שהשתמש בשלוש מערכות הכתב הַיַפָּני בְּסְלוגֶן אחד!
ואפרופו בִּי-הַפִּי, נשאלתי מספר פעמים מה מטרת המיצג, למה אני טורחת ומי עומד מאחורי? אנסה להשיב בצורה מסורבלת:
מאחורי לא עומד אף אחד. וכמו שזה נראה מכאן - גם לא מלפני. אבל מצדדי הרבה מאוד חברים טובים שמסייעים לי להגשים את החלום. אני טורחת כי אני מרגישה שיש לי סוּפֶּר-פָּאוֵור של רב-חובל שמצביע על כתם יבשה רחוק באופק ומיד מוסט חרטום הספינה לעברו.
ובאמת, כשהייתי קטנה, הייתה לי פנטזיה להצטרף לצוות של גְּרִינְפִּיס, לשוט למקומות רחוקים, לפגוש אנשים אחרים ולהציל לווייתנים. וזה הכי קרוב שיש. גם בגלל התנועה בין החופים וגם בגלל - הַגְּרִין-פִיסֵס שלי.
כי קוד הלבוש הלא פורמלי שחושף את שיפולי הבטן והישבן, מזמין מפגשים ושיחות מעניינות.
כי כל מיצג הוא יצירה חדשה ובכל פעם אני מפתחת סקרנות לאופן בו מראה השמים, גובה הגלים, תוואי החוף והאנשים ישפיעו על המראה והחוויה.
נעים לי לשתף ולהיזכר איך הבזיק בי הרעיון במי הים הקרים של החורף ואיך נעשיתי אובססיבית למימושו תחת ענני השיתוק של הקורונה.
כי אני משוחררת מההתעסקות עם אדמיניסטרציות מתישות, כמו לדאוג איך ואם יגיעו אנשים לאירוע. הם פשוט נמצאים. מחייכים ומתקרבים.
והנה עכשיו גם יונתן מתקרב. מציג את עצמו כעיתונאי-צלם של מדור ״על קו החוף״ במגזין ״מסלול״. מתאים לי בול שם המדור. יונתן שואל הרבה שאלות ועוד יותר. אני לא זוכרת אם עניתי תשובות טובות ועל מה דיברתי כל כך הרבה. אחר כך מעמיד אותי עם הגב לים, הראש לשם והעיניים לכאן. אני משתפת פעולה. הוא קפדן. קצת נמאס לי מהבימוי הספונטני והרגל כואבת.
בזמן שאני מדגמנת מבט של חוזה המדינה, אני מתמלאת בתחושת שליחות תיאודורית ונשבעת אמונים לעצמי, שאפילו אחרי שיונתן יפרסם אודותיי בעיתון של המדינה, את כל מה שאני לא זוכרת שאמרתי ותמונתי תתנוסס עם הראש לשם והעיניים לכאן. אני אמשיך לפעול כמו לוחמת גֵּרִילָה - להגיע לביקור מקדים בחוף עם שלוש-ארבע תמונות כדי להתרשם מהלוקיישן. להכיר מקרוב את הפקח. להראות לו בחטף רק את הלוגו של עיריית ת״א כדי שלא ישים לב שהאישור כבר לא בתוקף. להתחייב לתאריך מבלי לוודא מי יכול לעזור לי ולקוות שאלוהים יעזור. הוא טרם. אפילו די מפריע. אבל חגית, רביב, דרור וטלי עוזרים מאוד. לערוך סרטון ופוסט מסכם ולארוז את התפל בבלוג. כי מחויבות היא שם המשחק.
זריחתה של השקיעה.
מיצב השקיעה הראשון בעולם על חולות חוף ירושלים היה מוצלח ביותר. אנשי החוף היו מדהימים, שמחים, יפים ומוארים. השמש הכתומה הבינה את גודל האירוע ושקעה לאט ויפה, כדי שנספיק לצלם את הדמויות הירוקות מסמיקות.
שקיעתה של השקיעה
אירוע השקיעה בחוף הבית, חוף מנטה-ריי היה פחות מלהיב. הים היה קוצף וגבוה וגם האנשים. מעל התמונות הניצבות הועפו צלחות פריזבי, מחאה אווירית של בעלי הכלבים על צמצום המרחב הציבורי להולכים על ארבע. ואפילו פתחו קריאה בשרות 106.
יום שלישי - מיצג בוקר בחוף פרישמן העמוס בטיפוסים ואגדות חוף מעוררי השראה.
הם מתקבצים, מפרגנים, עוזרים, חופרים וחוגגים איתנו בגדול. בסופו של יום מוצלח אני אפילו נוסעת לבדוק סוף-סוף את הנֶקַע, שמסתבר כ״שוד ושֶׁבֶר״.
איך נפלו גיבורים? נפלו.
אז אני בבית בזמן הקרוב. עם רגל בַּיונית למעלה. מביטה משועממת במוטות שניצבים מולי, סופרת ועושה חישובים מטופשים אותם הפך דרור בכישרון הדטה-ג׳ורנליסטי שלו לטבלה אינפוגרפית מדהימה.
אני מציגה 24 דמויות מצוירות מתוך 31.
משקל התמונות והמוטות יחד כ-120 ק״ג.
נוספו לי 36 חברים חדשים בפייסבוק.
צורפתי לקבוצה של נשים מנוסות פמיניסטיות.
3 משפיעניות רשת הצטופפו סביבי בחוף פרישמן והעלו סטוריז לעשרות אלפים של עוקבים.
עד היום התקיימו 6 מיצגים, מתוכם 2 שקיעות, 1 שרב כבד, 1 ערפל, 1 מלחמה.
נכתבו עלי 2 כתבות בעיתונים - 1 באנגלית ומחר בעברית.
אני לא פופאי ואין לי באמת סוּפֶּר-פָּאוֵור. כרגע אני יותר בכיוון של קברניט עם רגל מעץ.
