כמו תמיד, אני לא מבטיחה שיהיה המשך. וככה פתאום אני יוצאת למסע בחופי ישראל. כבר שיתפתי איך זה נולד. ולאו דווקא בסדר הזה: אהבת הים, קורונה. סגר. ירוק. מינימליזם. דמויות קבועות בים וחסדי השם - כל אלה נערמו בארגז החול במשך מספר חודשים לכדי 30 עבודות. אחר כך נדלק הרעיון להשיב אותם לים.
עכשיו הן מקבלות מימד אינטראקטיבי בתוך הנוף הטבעי והאנושי שבחוף. ויש עוד מה לספר. אבל לא עכשיו. רק שזה באמת פרויקט כייפי. משובב לב ומלא הפתעות. אני מודה על כך ואפילו חוככת ידיים בהנאה!
ולכאורה, המיצג הזה כל כך פסטורלי ופשוט, כמעט כמו ללכת לים עם כף ודלי. זהו. שלא. יש כמה אדמיניסטרציות מלאות גרגרי חול המאיימות לסתום את נקבוביות חופש היצירה.
מסתבר, שבכל חוף יש פקח ראשי שמכיר רק במעורפל את התקנות. לפקח הראשי יש סגן שלא מכיר שום תקנה אבל יודע להלשין ולקרוא מהר מאוד לפקח הראשי. ומעל לכל צמד כזה, יש פקיד עירייה וראש אגף תפעול וראש מינהל חופים ומחלקת אומנות ותרבות. פירמידה שלמה בשביל כמה צדפים וחול.
בהתחלה, הצהרתי שאני עומדת לפעול בשטח בצורה פרטיזנית. כזו אני. זה גם הולם את אישיותי וכו׳. אנחנו נעמיס. נגיע לשולי חוף גבעת עלייה. נפרוק. נחפור. נתקע בחול ונתבונן במיצג בהנאה.
בנפרוק הוא הגיע. הסגן. ומתוקף תפקידו, הלשין וקרא לפקח הראשי.
- מה זה? צילומים.
- יש לך אישור?
- למה צריך?
- כי צריך!
- בסדר, אבל למה? אני שואלת בתמימות ומגייסת מבט עצוב של קוקר-ספנייל, - זה הרי בדיוק כמו חתן וכלה שמצטלמים וזה גם רק לכמה שעות וגם לא ידעתי
- ב-12:00 את מתקפלת?
- סגור
- זה אישור חד פעמי
- sure-ברור
למיצג בחוף מנטה-ריי, חוף הבית, החלטתי להיות פרטיזנית מפוקחת ולהגיע לפני כדי לפגוש את שוקי, הפקח שמנהל את התחנה בסגנון אורי זוהר ומציצים. שוקי כיבד אותי בקפה וג׳חנון שאמא שלו הכינה. ביקש שאצייר אותו. עשה כמה פוזות ונתן את ברכתו לקיום האירוע ביום שני. ככה פשוט. אחר כך רמז לי שאם אני יכולה, אולי כדאי שאדאג גם לאישור.
שני המיצגים היו נפלאים גם אם בתנאים לא הגיוניים. בחוף עליה החל ערפל לונדוני לכסות את החוף והפך את הסצנה לסוראליסטית משהו, ובחוף מנטה-ריי שרר חום היסטרי שהכניס את כולנו למים אבל גם הביא הרבה אנשים לים.
אז ישבתי. ניסחתי. צירפתי והגשתי בקשה מאוד מרשימה לעיריית תל אביב. נושא הבקשה: ״הצגת מיצג אומנותי קצר מועד במרחב הציבורי״ ככה קוראים לטופס. בינתיים, מחפשת חופים גם מחוץ ליפו ובוחרת בעיר התאומה - עכו.
מתגלגלת לעכו למפגש הכרות עם חנן הפקח. על הדרך, סורקת את החוף בהרצליה. שם קיבלתי את הטלפון מאריאלה. זו ממפעל האמנות של תל-אביב. התרגשתי. וואלה! עיריית תל-אביב משיבים כל כך מהר. כן. הם משיבים מאוד מהר תשובה שלילית.
אריאלה הייתה מופתעת מהעובדה שאני מופתעת לקבל סירוב. אני דווקא לא.
בנונשלנטיות של עובדי ציבור דקלמה את הפרוטוקול וציינה מספר פעמים את העובדה שאני אדם פרטי. נכון. תמיד הייתי אדם פרטי. אני אפילו מכירה כמה אנשים שמתו כאדם פרטי. והיא ממשיכה לדקלם, שבמרחב הציבורי יכול להציג רק גוף ציבורי. הפוך גותה! הפוך! ה-ציבור הוא הרבה אנשים פרטיים, להם שייך המרחב הציבורי.
היא עוברת לדבר בטון של גננת לילד כועס ופורסת בפני דרכים נוספות לדחיית סיפוקים וגם, את הקונספט המופלא שנקרא - גלריה. וואו. את מפספסת את העיקר אריאלה יקרה, אני מייבבת.
או - אירועים שהם בחסות העירייה. אני מזהה חלון הזדמנויות ומתמסרת מיד לתהליך אימוץ.
- טוב. בסדר. אני מתרככת, - אין לי התנגדות שעיריית תל-אביב תיקח עלי חסות
- לא. זה לא עובד ככה
- כן. אז אולי באמת תסבירי לי איך זה עובד?
היא מתחילה לאבד סבלנות. אני מתחילה לחפש צל ומזהה על הדרך לשונית חוף יפה להעמיד בה את המיצג.
בצל, מול הים, אני מרגישה פתאום קצת כמו נלסון מנדלה ומגייסת מהתחת ארגומנטים של שלילת חופש הביטוי וחופש היצירה.
- ושתדעי לך שזו עריצות! אני עובדת על זה כבר חצי שנה וזו הדרך היחידה שאני מעוניינת להציג בה ואף אחד לא ישלול את זכותי כיוצרת. תעבירי אותי בבקשה למחלקה המשפטית.
- בעצם. תראי סיגלית, אוף דה רקורד, את יכולה גם לסגור את זה בינך לבין הפקח בחוף, בלי לערב אותנו. אני מסרבת. עכשיו אני כבר רוצה אישור מסודר.
- ויש גם עוד אפשרות - ניתן לתת אישור במידה ומדובר באירוע אמנות שהוא מחאה.
- מעולה! אני מסתערת. אני כבר שולחת טופס חדש יחד עם פטיציה.
- את יודעת מה, התעייפה אריאלה, - תני לי לעשות פה כמה טלפונים לפני שאת מוחה. אני אחזור אלייך. מבטיחה.
בערב הגיע אישור. ואני חושבת, אולי היא בכל זאת אריאלה ממפעל הפיס.
המשך היום היה בדיוק כמו שהוא צריך להיות. חנן, הפקח של עכו קיבל אותי בזרועות פתוחות. מותק, פה זה לא מדינת תל-אביב. כאן יש את האנשים הכי טובים ומי שיוזם ועושה - מבורך! ומיד הצמיד לי שלושה אנשי צוות עם טוריות של בית קברות. אחר כך צעק למציל שירד מהר מהסוכה כדי לצלם את אירוע הנחת אבן הפינה, כי הוא לא סומך על היד של הסגן שלו.
ואני חושבת. רק שאף אחד לא יטבע בזמן שהמציל עסוק בצילומים על רקע העיר העתיקה.
