בלילה, בזמן שישנתי, כתבתי מילים חדשות שהצטרפו למשפטים מופלאים. אותיות ומילים בחושות, חפות מטעויות, כיסו דפים רכים והתעופפו כמו שקיות ניילון ברוח. ואני אוספת אותם וחושבת; עכשיו אקום ואכתוב אותם מהר, לפני שיתפזרו, לפני שיתכלו. לא התעוררתי.
אני אוהבת לכתוב. אני אוהבת להיזכר. אני אוהבת לצוד את המילים. לרמות ולהתוודות בפני הקורא.
התחלתי לכתוב שוב בפסטיבל הקורונה הראשון. מרץ 2020. לפנה"ס של המאומתים והחולים ובטרם מת אבי. ימים של זחיחות דעת ומתח חבוי מעקצץ שהוזן על ידי מגיפת הפחד ואי הוודאות. ואני התמסרתי. רציתי להציץ דרך חור המנעול של הגלובוס ולהיווכח במנגנון ההישרדותי של האדם. וגם להתעמת עם הטבע שלי והאם באמת אשתנה.
הסולידריות הגלובלית והאופן בו קידם העולם את פני הנגיף במסיכות וכפפות גומי רכות, משתטח פרקדן לרגלי הררי העקומות, העלו בי זיכרונות ילדות בהם דמיינתי, איך במקום רחוק מאוד ממני, בַּסָּוָנָה של אפריקה, בּאיגְלוּ במונגוליה או בבקתת עץ בְּיַפָּן, יושבת עכשיו ילדה וחושבת מחשבות דומות לשלי, ומרגישה בדיוק עכשיו, בדיוק כמוני. והתנחמתי.
וזה חלף. מהר מדי.
בלי שנוכחתי בשורד האחרון וללא שִׁכָּרוֹן רגע ההתגלות.
נותרתי בסגר מאחורי חור המנעול, יחד דרור ותרנגול יפואי נוֹיְרוֹטִי, שמקרקר ללא רחמים בַּשְּׂדֵרָה אל מול פנסי הרחוב בלילה, מחכה לקוֹרוֹנַת השמש שתעלה ותפציע. ואז שברתי בטיפשותי את הַיָּד. וכל מה שהצלחתי לעשות בשלוש אַמּוֹתַי, היה לשקר לאבא שלי מדי־יום, שאני עובדת באמת וברצינות על הספר שלו, לאכול טחינה גולמית ועגבנייה מעל הכיור ולדמיין איך העצם השבורה מתאחה.
אבא שלי חולה ואני מתרגלת להיפרד ממנו. מהחיוך שלו כבר נפרדתי. כבר הרבה זמן שהוא לא מחייך. כשאני מבקשת ממנו, הוא מְעַוֶּה את פיו ואני נרתעת. ככה זה לפני שמתים. קודם מפסיקים לחייך, אחר כך אצבעות הידיים נעשות קפוצות וננעלות והעיניים נעשות עכורות.
אני מרותקת באדישות למסך שמרצד הפחדות בדיאגרמות ותסמינים. כשהתחילו חולים לדווח על אבדן חוּש הטעם והריח, איבדתי את חוּש הזמן. לא הצלחתי להחליט אם הימים עוברים מהר או לאט. אפילו כְּשֶׁפֶיְסְבּוּק הזכיר לי אירועים ותמונות מן העבר. השתבשה דעתי. לא ידעתי אם זה זיכרון רחוק או קרוב. שניהם הרגישו תְּפֵלִים באותה מידה.
התנועה במרחב חֲסֵרָה. יַפָּן התרחקה. יָפוֹ קרובה מתמיד. אני מנסה להפר את המגבלות בצעדים פְּרוֹטֶסְטים קטנים ודרור מצטרף אלי ליחידת ה-101 מטרים.
מדי בוקר אנחנו חורגים לאלוהי בית הקפה ״מילְק״ שם התגבשה בחסות הַמַּסֵּכָה, חבורה אקלקטית של מובטלי קורונה חסרי דאגות.
שַׁי, בן 34, בעל חנות וירטואלית שמשווקת מוצרי איכות. הוא מזכיר לי את רון, רק בגרסה וֵרְבַּאלִית. וזה נעים. הוא נואש לזוגיות אבל מת מפחד לצאת מהאפליקציה ולהיפגש מַסֵּכָה לְמַסֵּכָה; וגם מצהיר, שהוא מאוד אוהב לפתור בעיות מכל סוג שהוא. אני לא מחשיבה את הפתרון שהציע לבעיה שהעלינו בפניו, כפתרון איכותי או פרקטי, אבל הרצינות התהומית בה ניגש לעניין, הייתה משעשעת לגמרי באיכותה.
ואַנדרֵיאָה, בת 80. אלמנה עליזה מִיּוּטָה, שעלתה בגפה לארץ לפני כ-8 שנים להגשים את חלומו של בעלה המנוח. היא מקפידה להגיד לנו מדי בוקר, שאנחנו יפים במיוחד, דווקא היום; וגם מעניקה לי בקבוקון אַלכּוגֵ'ל בצורת חַמְסָה. דָּאבֵּל פְּרוטֶקְשֵׁן; וממהרת עם הכלב שלה לרוץ בחוף הים.
אסף, מנכ״ל של חברה לייעוץ אסטרטגי, שמתהדר כמו פִּקּוֹק שהוא זה שחקר והגיש מסקנות לוועדה שמונתה לאחר אסון השרפה בכרמל, אבל לא מצליח לנהל את אסטרטגית השיחות הנכנסות מאשתו ומצלצל אותה לתוך כיס המכנסיים. ואז מזמין עוד סיבוב קפה.
דני ודני. שני אספני ספרים. דני שמן ודני רזה, שדוהרים עד לפתח בית הקפה על אופנוע וינטג׳ מצועצע אדום וקטן.
ועוד אישה, דרור, וגם אני, לא ידענו את שמה, שסוחבת אחריה שלוחה של ישבן גדול ומנסה לשכנע אותנו בעיני תכלת קרובות מהפנטות, שהקורונה זה בכלל קונספירציה של ה-5G. טוב. בסדר.
וסאוּנְדמֵן ג׳ינג׳י מובטל שמגלגל אופניים וג׳וינט. ואילן, ערבי שמתחפש ליהודי ומתלבש כמו דוגמן של נַיְיק.
ואנחנו.
מחפשים צֵל וצינור רוח בשוק היווני שהסגר מחמיא לו והוא יפה במיוחד. החנויות הסגורות מבליטות את תווי הפנים של הבניינים, הגרפיטי והדלתות. יושבים על מדרגות חנות מוגפת, קוראים רק חתיכות של עיתון, שותים אספרסו כפול ארוך, דרור מרחיק יונים מעיקות, ואני מחכה כבר לרגע בו אסיים את הקרואסון ואתפנה ללקט את השקדים שנפלו בתוך השקית, עד לאחרון שבהם.
בהתאמה לצמצום הפיזי צמצמתי גם את נוכחותי ברשת. בשלב ראשון, הסרתי את עצמי מכל המֶיְלינְג לִיסְטְס למיניהם. כשהתבקשתי להשיב על השאלה הבּוֹטית הבוטה - מדוע אני עושה את זה? השבתי בביטחון: - לא זוכרת שנרשמתי אי פעם. מי בכלל זוכר מה היה פעם. בשלב השני, מחקתי מאות תמונות וסרטים, והתפניתי למלא את הזמן בדברים שאפשר לעשות ביד שמאל.
אני לומדת לכתוב ביד שמאל. היד רועדת. האותיות רופסות ולפעמים יוצאות בכתב ראי. נזכרתי באילן שַׁבָּת; ילד סתום וזב חוטם שישב לידי בכיתה ב׳ או ג׳ והיה כותב בכתב רְאִי. הוקסמתי מיכולתו לכתוב את האותיות, ועוד הפוך. הוא גדל להיות קונְגלומורט חפירות שחופר וקודח את הגשרים בנתיבי איילון ומוציא חשבוניות שְׁמֵנוֹת בכתב רְאִי למשרד התחבורה.
יפו של הַשְּׂדֵרָה. אזור מלחמה. רק טנקים חסרים כאן. העבודות על הרכבת הקלה מתנהלות בשיטות מתרחקות משנות החמישים. בין עִיֵּי החורבות של מה שהיה פעם שדרת עצים, מבצבצים ראשיהם הצהובים של שניים סינים עם דחפור גדול. הם חופרים ויוצקים מלט, ואז חופרים את הַמֶּלֶט ויוצקים עוד מלט. ואני שואלת למה? הייתי שמחה לראות את התכניות של הַקַּו האדום.
שכניי, בְּנֵי עֵשָׂיו, שותפיי לסמטת פֵּסְטַלוּצִי פרקו עוֹל והשתלטו גם על המאה מטר במרחב הציבורי. זָאכִּי, שוטף המכוניות, מסתובב במגפי גומי שחורות כמו זכר אַלְפָא, השקיע בציוד מתקדם, הגדיל את צי העובדים והלכלוך ואפילו ארגן פינת ישיבה של קק״ל ללקוחות הממתינים. שאלוהים או אַלְלָה ייקח אותו.
לעומתו, עָאלִי השכן, מסתפק בחצי מטר בלבד מחוץ לדלת בתינו. יושב על המדרגות, משתעל ומעשן את עצמו לתוך קוֹרוֹן המוות. לפני כל יציאה מהבית אני מציצה דרך עֵינית הדלת ומתמלאת כעס למראה הגב הרחב שלו שחוסם את גרם המדרגות. השבוע נודע לי שהבן שלו רָאמִי, קנה זהב בְּטוּל כַּארֵם וביקש את ידה של יתומה צעירה שהתגלגלה בין משפחות אומנה, ועכשיו הולכת להתגלגל לידיו של הפגע הרע הזה. כרוניקה של אומללות ידועה מראש.
פֵּסְטַלוּצִי גרסת הבמאי.
אבל בתוך מבצר הבית שלנו אין לכל זה זֵכֶר. מאחורי הדלת הגדולה אנחנו צולים על הַפְּלַנְצ'ה ירקות וסטייק משובח. דרור מקפיד לקיים פּוֹלְק-זוּם פעמיים בשבוע, כותב קוֹד ועוקב באדיקות אחרי שליח DHL שימסור לו את וִיזַת הסטודנט שתאפשר לו חיים חדשים, נטולי בַּרְבַּשׁ, בממלכה הבריטית; הרחק מכאן וקרוב למלכה הָאֵם. וגם משקיעים שעות בלימוד יַפָּנִית חסרת תוחלת ולא שימושית בעליל.
יד ימין.
הגבס הוסר. גם הַסֶּגֶר. הפסקתי לשקר והתגייסתי לערוך את הספר של אבי. נעשיתי מיומנת בהעמדה של הסיפור שלו, בסילוק חומרים עודפים, בהצבה של פרטים ודיאלוגים, מן המסד ועד לטפחות. אני מתפקדת היטב, אבל בגרירת רגליים ואי חשק. קשה לי להסיט את המבט מאבי הגוזל, אל אבי של זיכרונות נעוריו.
כי לפני שאבי נפטר, הוא הפך לאפרוח, אחר כך הפך לגוזל ואז יָנַק אותו המוות.
ביום שאבי נפטר באתי לבקרו בחולצה לבנה צחורה. כשהתקרבתי אליו ושאלתי אם ירצה שאקרא לו פרק נוסף מהספר שלו, ביקש להתקלח. העיניים שלו היו כבר מעושנות והוא נהם בכל נשימה. - תוריד גם את השעון, תהיה משוחרר! פקדתי עליו.
בזמן שהתקלח לכבוד מותו, החלפתי ומתחתי את הסדינים במיטתו וסידרתי את הכריות יפה יפה. אחרי שעה מֵת.
אני משתדלת להזניח כרגע את הידיעה שהלך לתמיד.
קוראת שוב בספר: ״הַמִּדּוֹת הקטנות״. עכשיו אני כבר מבינה את ההבדל בין המידות הקטנות למידות הַנַּעֲלוֹת.
לְאָבִי הָיוּ מִדּוֹת נַעֲלוֹת.
