אחרי קירישׁימָה וקוֹקוֹ גַרָאז׳ אנחנו יורדים מההר דרומה עד לַבֹּהֶן הדרומית של קיוּשׁוּ, לאיבּוּסוּקי במחוז קָאגוֹשׁימָה. לפני זה עושים סיבוב ניצחון אחרון במרכז העיירה שהייתה טובה לנו. עוד כמה תמונות כתומות של סתיו בהרים. מצטיידים בחמוצים מקומיים או אולי זה ממתקים, או דגים מיובשים.בבריכת מים קטנה ליד המכולת משכשכות נשות המקום את הרגליים בין לימונים וברווזי גומי. חבל שמיכל לא מתקשרת עכשיו. טל אוהב את שניהם. הן מזמינות אותי להוריד נעליים ומפנות לי מקום. מדגימות איך לשפשף עם הלימון את הרגליים. קָאוֹרי - קָאוֹרי. משפשפות ומקרבות את הלימון לאף. הבנתי. קָאוֹרי זה ריח. עכשיו נשאר רק לזכור את המילה.
בדרך היורדת דרומה, הנוף מתרכך ונפתח לערוגות ארוכות ירוקות וסימטריות של שדות תה ירוק. כל כך מדוייקות כאילו נוצקו בתבניות מלמעלה. אנחנו עוצרים לבדוק מקרוב ולהריח. לא ידעתי ששיחי תה ירוק נראים ככה. הידעת? אני שואלת בסגנון בזוקה.
סטייה קטנה בעקבות שלטים שמובילים לכפר צ׳ירָאן. אני זוכרת שקראתי על זה משהו. עוצרים. שומעים אוטובוס מדבר עברית. מחליפים מבטים ונמלטים. אין לי שום דבר נגד אוטובוס שמדבר עברית. באמת. אבל לא היום.
אנחנו מסתפקים במידע ובתמונות שבספר - צ׳יראן, כפר סמוראי עתיק. בשלהי מלחמת העולם השנייה שימש הבסיס המרכזי של הַקָמיקָזָה, אותם טייסים צעירים שהתאבדו עם מטוסיהם על ספינות קרב אמריקאיות. יש שם בתי סָמוּרָאים משוחזרים, מוזיאון וגנים. אני תוהה למה פיתחנו אי רצון מופגן לפגוש ישראלים בחו״ל ולמה אנחנו ממהרים להתרחק. הרי אנחנו זה הֵם. והֵם זה אנחנו. ובלי לגלוש לנימוקים אנטישמים, אני מאמצת להגנתי שני טיעונים.
הראשון. רומנטי - כשאני מטיילת במקום חדש אני מחפשת להרגיש את הראשוניות הַקוֹלוֹמְבּוּסית - שלא לומר קוֹלְמוֹסית שֶׁבִּי, כאילו הייתי התייר המזדמן הראשון שהגיע לכאן. הפָמילְיָארִיוּת הישראלית, עלולה לנפץ את האשליה. השני. פשטני - גם בישראל אני לא נוטה לדבר עם כל אדם שיורד מאוטובוס. ואני לא רואה סיבה להתחיל את ההרגל המשונה הזה דווקא כאן בצ׳ירָאן. לדרור יש הסבר אחר. קשור יותר למפגש בין שני אסירים לשעבר, שֶׁחָלְקוּ תא משותף בכלא. ועל זה יסופר בבלוג של דרור.
אנחנו עוזבים את גבעות התה הירוקות של מיצרי צ׳ירָאן כדי להתחבר שוב לְקַו החוף. הנופים נעשים דרמטים. גוונים עזים של ירוק מכסים הרים שנופלים ועולים ללא רֶכֶס וללא כל סדר. אני מדמיינת אישה גדולת מימדים מקיצה מִשֵּׁנָה, מסתובבת ומותחת איברים. פעם מציצה לה הברך ופעם המרפק והכביש מתעקל בין חמוקיה השופעים.
מחשבות צדדיות על הקאנטרי סַיְיד.
גשרים ומנהרות מחברים בין כפרים חצי נטושים בהרים. מישהו עובר כאן כדי למלא את מכונות השתייה בקרנות הרחוב. תמיד אפשר להתנחם במשולש אורז מצופה אצה פריכה בְּסֵבֵן אילֵבֵן. המקדשים הכי יפים חבויים בתוך כפרים קטנים ועולים אליהם במדרגות תלולות. מי שנשאר כאן, מבוגר, פתוח ומוקיר תודה. צעירים הם חיה נדירה. תינוקות בסכנת הכחדה. ״כפר מוגבל״ הוא מונח של הלמ״ס היפני שמתאר כפר בו 50% מהאוכלוסיה היא מעל גיל 65. ״מוגבל״ במובן שהגיע לקצה גבול היכולת להמשיך בעצמו את קיומו. אנשים בני 65 ומעלה מהווים כיום רבע מהאוכלוסיה ביפן ויש הערכה שיהיו שליש עד לשנת 2050. יש הרמוניה בין הכפריות, הצרכים החקלאיים ואיתני הטבע, ופיזור של אטרקציות ומסלולים בכל המדינה. גם בעיירה נידחת יציע מרכז המבקרים חוויות עדכניות, משולטות ואופניים חצי חשמלים.
אנחנו מתעלמים מהנתונים הדמוגרפים ומגיעים לגֵסְטהָאוּס בכפר מינָאָמי-קְיוּשׁוּ ולזרועותיו המסוקסות של קוּרָאמוֹטוֹ, פעיל ויזם חברתי שמתנפל עלינו עם שפע של מידע, המלצות לחופים פראיים, חוות תבלינים, וקוסמטיקה מקומית שעברה בדיקה וגם אפשר לרכוש דרכו. הוא עבר לכאן מהעיר קָאגוֹשׁימָה ויש לו מותג משלו. שזה אומר שהוא עצמאי ומנהל מִסְפָּר דירות airbnb. הוא מזמין אותנו להשתתף בארוחת הבוקר ה-ראשונה שתתקיים מחר, כאן. יוזמה חברתית להצעיר את הישוב ולהיות בקשר עם האוכלוסיה המבוגרת שנותרה.
בשעת האור האחרונה של היום שהוא הותיר בידינו, אנחנו מפזזים על לגונות סלעים בחוף פראי ומצלמים את השקיעה בכל התנוחות האפשריות. סלעים ענקיים מזדקרים מתוך הים ומסתירים חומות בטון של צונאמי. במקדש על החוף לזכר קהילה פיליפינית שהושמדה, דרור מבצע טקס שׁינְטוֹ כהלכתו, ובסופו מַכֶּה בפעמון שמהדהד עוד הרבה זמן אחרי. כשאנחנו פוסעים חזרה. הכפר המוגבל כִּבָּה את האור וסגר את הדלת. אני חושבת שרק אנחנו כאן. אפשר אפילו לשמוע את הימהום עמודי החשמל.
בבוקר אנחנו מצטרפים לארוחת הבוקר הקהילתית לצד תריסר קשישים ופעילים חברתיים שיושבים על מחצלת ופורסים תבשילים תוצרת בית. אנחנו מְסַקְלים רגליים וצ׳וֹפְסְטיקְס ומשתלבים. הגברים גאים לחשוף את הגיל שלהם וְהַשָּׁנִים נערמות לצד הצלחות, האוכל ודברי הפתיחה של הפעילים הנלהבים, שמבטיחים להמשיך במסורת של ארוחת בוקר משותפת מדי חודש. אבל רק החל מפברואר. כי בדצמבר יש חגים. וגם בינואר הם קצת עסוקים. מצחיקים. אנחנו נשארים לָשֶׁבֶת, מחכים לעיתונאי מקומי שמגיע באיחור, עם עדשה גדולה ובטן ריקה, ובּוֹלֵס תוך כדי צילום ולפני שכולם יתפזרו. או ימותו. כרוניקה של פעילות חברתית בפריפריה.
וכמו כולם, גם אנחנו נוטשים את הכפר ועוברים לאיבּוּסוּקי. עיירת אוֹנְסֵנים. מפורסמת באמבטיות חוֹל מחומם על ידי קיטור טבעי ומגיע לטמפרטורה של מעל 40 מעלות. אנחנו מתאבדים על כל החוויה. יורדים לחוף פולט אדים. לובשים יוֹקָאטָה ותורמים את גופינו לצוות קברנים מיומנים עם אתי חפירה, שיחפרו לנו קבר בתוך החולות החמים. על הראש, מגבת קטנה וחוץ מפתחי נשימה, הכל מתכסה בחול געשי מהודק. אני ודרור קבורים אחד ליד השני. חם. חם מאוד. לוהט. מוזר. אני מרגישה את הדופק חזק בחלקים שונים בגוף. אסור לשהות יותר מ-20 דקות ולא לקחנו זמן, אני ממלמלת מודאגת לכיוון השמיים. שלא נקבל אירוע מוחי. דרור מרגיע. זה דווקא זמן טוב לקבל אירוע. אנחנו כבר קבורים.
אחרי שנולדנו מחדש. אנחנו מרגישים שהכל אפשרי ומקבלים החלטות לא רציונאליות להמשך הטיול. מאריכים את הרכב בעוד שבוע. סַיוֹנָרָה הירוֹשׁימָה, סַיוֹנָרָה קִיוֹטוֹ וסַיוֹנָרָה נָגָסָקִי. מחליטים לעשות סיבוב פַּרְסָה בּקְיוּשׁוּ ולעלות מהצד השני עם חניה עירונית קצרה בּקוֹמַמוֹטוֹ, שחוגגת בחודש נובמבר, כמו גם ברחבי יפן, את מעבר הגילאים של ילדים בני שלוש, חמש ושבע לאמצע הילדות בפסטיבל שנקרא: ״שִׁיצִ׳י-גוֹ-סָאן״. מנהג שמקורו בימים בהם ילדים רבים נפטרו עקב עוני ובריאות רופפת והתפתח לחגיגות הישרדותם בחיים וציון שלבים חשובים בדרכם לבגרות. הילדים לובשים בגדים מסורתיים ומגיעים עם המשפחה למקדש כדי לעלות לתורה ולקבל ברכה ומזל. הם כל כך יפים כשהם קטנים. ומה לעזאזל אני אעשה עם כל התמונות האלה?
במעבורת מקוֹמַמוֹטוֹ מלווים אותנו שחפים כל הדרך, מושכים אותנו לָאִי שִׁימַאבָּארָה שבמחוז נָגָסָקִי. אנחנו מטפסים עם הרכב לעיירה אוּנְזֶן שבהרים ומחליטים להתנחל במלון יפני מסורתי ומקסים. יש כאן הכל ובקטן. מזג אוויר חמים. חופים חוליים. הרים. אוֹנְסֵנִים בטבע. צבעי שלכת, הרבה עצי אפרסמונים וגם כנראה נזכה לביקור של האופנוען מנָגָסָקִי - ככה אני קוראת לו. הוא מכנה את עצמו: קָאמֵרָה-רַיְידֵר.
פגשנו אותו בבלוג הקודם למרגלות פוג׳י ודרור שמר איתו על קשר בעזרת קבוצה בווצאפ יפני (Line) שכללה את שניהם ומתרגם אוטומטי. תקציר אירועי הפרק הקודם: האופנוען מנגסקי קם לתחייה פעמיים, אחרי שתי תאונות דרכים קשות וקבע לעצמו יעד לטייל 500 ימים ברחבי יפן ולצלם בכל יום ציפור ופרח. לפי התמונות בעמוד הפייסבוק שלו, הוא מצלם ציפור ופרח גם בתוך סירים במסעדות. הוא די שמנמן. לא ברור בן כמה הוא. משהו בין 20 ל-50. הוא קובע איתנו במסעדה שמפורסמת באוכל מקומי. לא אהבתי. לא היה פשוט להוריד את מפלס האוכל לחצי. שמתי לב שהוא גורב גרבי אצבעות ילדותיים. אנחנו מתקשים לשוחח בעולם האמיתי ללא מתורגמן. דרור מציע שנטייל ביחד. כמה פשוט. אנחנו מטפסים ברגל וגם ברכבל ורואים עד למרחוק וגם את הים שנפרס מכל הכיוונים.
בשאר הימים אנחנו מתפצלים ומתאחדים. דרור יוצא לטפס על פסגות גבוהות ושולח תמונות של מים קפואים על העצים. אני מטפסת על הפוטון בחדר. מתאים לי לעשות תנועות קטנות. החדר מרווח. הכל זז לעברי במשיכה קלה על מחצלת טאטאמי, בלי חריקות, בלי להרים, בלי גלגלים. פתאום הבית ביפו נראה לי מרעיש בצבעים.
הגיגים טָאטָאמִים משִׁימַאבָּארָה.
יש כאן עיר שקוראים לה אוֹבָּמָה ולא קשורה לבָּרָק. יַקִיטוֹרִי זה שיפודים קטנים על הגריל שיכולים לכלול את כל האיברים הגלויים והמוצנעים של החיה כולל בלוטות לימְפָה. אפשר לנסוע על כביש שמתוכו יוצא קיטור געשי. כל בוקר לצד דרור מתחיל בטיפוס אכזרי. פגשתי סַנְיָאסִית, תלמידה של בודהה, שדיברה אלי כשהיא לובשת מסיכה, ופתאום חשבתי שהיא צפרדע. זקני אוּנְזֶן זוכרים את הלהיט ״אני חולם על נעמי״ של הצמד ״חדווה ודוד״ שזכה בפסטיבל הבינלאומי של טוקיו ב-1970. היפנים אוהבים לתת מתנות קטנות. גם אני אוהבת וגם נותנת. ייבוש אפרסמונים זה גם קישוט מקסים וגם טעים. גם לנוצרים ביפן היו אֲנוּסִים שהתפללו ליֶשׁוּ בסתר ומי שנתפס הושלך למים הרותחים הגעשיים. לא יפה. הסינים הם הַבֵּדוּאִים של היפנים. יש בסך הכל ארבע הצהרות כדי להתגייר לשינטו: המשפחה והמסורת הם ערך. הטבע הוא מקודש. לשמור על נקיון ולחגוג את האמונה בפסטיבל. לא חייבים להקים דת בשביל זה. יש מראות ומפגשים אנושיים נדירים, שאי אפשר לְסַפֵּר אותם.
ומכאן אני נפרדת מכם.
אנחנו נמשיך ברכבת המהירה, הַשׁינְקַנְסֶן לטוקיו ומשם…מי יודע…אולי כבר הסתיימו העבודות של הרכבת הקלה ביפו, ונוכל לצאת ישר בתחנה ברחוב ארליך פינת שדרות ירושלים והשדרה תהיה ירוקה ונקייה, וגם השכנים יהיו טובים בעיני.
סיגלית
