ממשיכים לרדת דרומה בזיגזוגים.
מתרגלת למימדים ולצורה של האי קיוּשׁוּ בתוך מרחבי הזמן של הטיול. לא סופרים קילומטרים. לא סופרים לילות. רק מחליפים את הים הַיַּפָּני באוקיינוס השקט. את היפנים החיוורים של ההרים ביפנים שזופים של ים ואת מסלולי הטיפוס המיוזעים - בשיטוט רגוע בחופים פתוחים ורחבים של גולשים. מזרחה מכאן על הפסיפיק גולשים ״אמריקה ג׳ין“ בחופי מָאליבּוּ.
דברים שהספקתי לשכוח:
גגות הבתים עשויים קשקשים אפורים. שׁוּלֵי הכבישים צרים ומסתיימים בתעלות מים פתוחות. מפחיד. עם מגבת קטנה של אוֹנסֵן אפשר להתקרצף, להתנגב, להסתיר את החלציים ולחמם את הראש. שדות האורז טבולים בשלוליות. מכונות השתיה מגלגלות תמורת 120 יֵן בקבוק תה חם בטמפרטורה מושלמת. כשמשהו לא נפתח או נסגר - כנראה שלא עשיתי נכון. לא להשאיר טיפ זו חוויה משחררת. כשהיפנים מרוצים הם מוחאים כפיים לעצמם. המלצות חמות של מדריכי תיירים הם בְּגֶדֶר חפץ חשוד.
לפני קַו החוף אנחנו סוטים כדי לבקר בערוץ טָאקָאצ'יהוֹ (Takachiho Gorge) שבמחוז קוּמָמוֹטוֹ. קניון בזלת תלול וצר, בתוכו זורם נהר בצבע טורקיז וּמַפָּל מים נופל אליו מגובה רב. המקום נדיר ביופיו אבל חסום מכל צדדיו. לא אוהבת. מעדיפה את הטבע כשהוא בטבע ולא כשהוא כלוא בין מקדש שׁינטוֹ לקייקים של כפר בְּלוּם.
אבל אנחנו כבר כאן. ניצבים לפני 7000 מדרגות שמובילות לתחתית הערוץ. ביניהן חנויות מזכרות, ממתקים, בריכות דגי־זהב והמוני מבקרים ששוטפים את המסלול שיורד ומתדרדר. ויחד איתו גם מצב הרוח שלנו. אנחנו מנסים להציל את נֵמוֹ ומשׂתרכים בתוֹר ארוך, כדי לקבל שעה של נחת בשַׁיִט פסטורלי בנהר התכלת. בִּיג מִיסְטֵיְק.
מסלול השיט צפוף, קצרצר ומדוגם. אין לנו מה לעשות כאן חוץ מלהתנגש בסירות של זוגות בּדֵיְיט מלוכסן ומוֹט סֵלְפי. אנחנו מודים באשמה ומִזְדַּכּים על הסירה כבר אחרי רבע שעה. מרוב התלהבות ו/או בלבול, אני שוכחת להוריד מעלי את אֵפוֹד ההצלה המנופח והזרחני, ושועטת במעלה המדרגות החוצה בנחישות של לוחם קָמיקָזֶה, כשמאחורי שׁוֹבָל קריאותיהם הרמות של מפעילי הסירות, שמבקשים ממני להשיב את הציוד. אני אטומה. לא שומעת. לא רואה ולא מבינה וממשיכה לטפס במרץ. משיכה באֵפוֹד של קוֹזוֹ משועשע, מסבה את תשומת ליבי למתרחש. בעיניים מושפלות אני חוזרת למקום הפשע. האירוע נגמר ללא נפגעים וגם התמונות לא מגלות דבר.
מקבלים החלטות שלא כתובות במדריכים ויורדים בכיוון דרום־מזרח לעיר הִיּוּגָה (Hyuga), עיירת גולשים במחוז מִיָּאזָאקי. המוני הגולשים ששוטפים אותה משווים למקום אופי קוסמופוליטי קייצי וקליל. אנחנו מגיעים ל״גּוּפִי״. גסטהאוס בסגנון יפני ובעיצוב פנים של חדר־בְּרִיחָה. דלתות הזזה שמובילות לעוד דלתות הזזה. אני לא מבינה אם אני בתוך ארון או בחדר. ואיפה דרור?
את הגסטהאוס וגם מסעדה, מנהלים בעל ואישה מסבירי־פנים, שאפילו יודעים טי-טיפ—טיפה אנגלית. אנחנו האורחים היחידים במקום שצופה לחוף האוקיינוס ממנו מבצבצים כמו עוֹרבים, עשרות גולשים שאורבים בסבלנות לסְּדָרוֹת של גלים. אנחנו מחליטים להוסיף עוד לילה. השכנים טובים בעיני.
הכל בסימן גלים וגולשים. יורדים לחוף הפתוח.
הַשֵּׁפֶל חושׂף צדפים לא מוכרים של אוקיינוס. אני מלקטת את הצדפים המובחרים. דרור צַד גולש קשיש שמספר לו שבדיוק עכשיו מתקיימת בחוף הסמוך תחרות גלישה. כמו רודפי סופות אנחנו ממהרים לצאת לשם. החניה מלאה מכוניות ותאי מטען פתוחים, עליהם תלויות כמו נִשְׁלֵי נחָשׁים חליפות גלישה. חבורות של גולשים יבשים ורטובים מסתובבים בחליפות חצי רכוסות. לקול מוסיקת פופ קיצבית שנקטעת בהודעות כרוז דרמטיות. אנחנו מדלגים על פני דוכני הספונסרים, ויורדים לחוף כדי להביט מקרוב במתחרים ובחבורות המעודדים שצעקותיהם נבלעות בתוך רעש הגלים. לא הבנתי איך שופטים ומי בסוף ניצח.
מֻכֵּי שמש ורעב אנחנו מסיימים את היום במסעדה של הגסטהאוס. בעל הבית מרוצה מהבעת האמון שלנו, ומוזג לכולנו סָאקֶה מתוצרת מקומית, שעשויה מתפ״א ולא מאורז. כטוב לבו בּסָאקֶה הוא שואל בן כמה אני חושבת שהוא? אני לא מתכוונת ליפול בַּפַּח ומורידה לו שליש על התנהגות טובה. הוא מחייך מרוצה. 61. אני בן 61. קשה להאמין. אני משקרת באנגלית.
הוא מבקש מדרור להביא את הגיטרה ולנגן להיט שָׁחוּק שמסגיר את גילוֹ - קַנְטְרי רוֹד טֵיְק מי הוֹם. הוא ואשתו מצטרפים בחלק של ״ווסט וירג׳יניה״. אמריקנה נוסח יפן. אחר־כך הוא לוקח את הגיטרה ושר שיר־עם נוגע ללב של זמר יפני מפורסם, על אישה שיצאה לדרך ללא מטריה. קָאסָה גַנַאי.
ללא מטריה ועם הרבה שמש, אנחנו בוחרים לבלות את יום ראשון בְּפַאֲתֵי הִיּוּגָה. מתגלגלים לנמל קטן ושוק רוכלים מקומי.
מתחת לגַזיבּוּ, צֶמֶד עם גיטרות מנגנים ושרים לעוברים ושבים מנומנמים. אנחנו מקשיבים. כבר התרגלתי לצלילים של השפה. החספוס נעלם והיא נשמעת עכשיו רכה ועגולה. הנוכחות שלנו מעוררת סקרנות. הָאִי. סַיְט סִין. יִשְׁרַאֵרוּ גִּ'ין.
דרור משתעמם. מחפש עניין ומוצא. ״וָואטָאשׁי וַוא מוּשֵׁן - אני מְיוּזישֶׁן. הצמד מְפַנים לו כיסא ומכוונים את המיקרופון כיאה למוּשֵׁן מחו״ל. הוא מנגן וממציא מילים. משועשע מהעובדה שאף אחד לא מבין. מצעד האיוולת מסתיים כשחבורת גברים לבושים בחליפות ג׳ודו לבנות מתפרצת לרחבה. על כתפיהם מזבח והם קוראים קריאות בסגנון שִׁינְטוֹ הוא אַכְּבָּר. חגיגות ראשית הסתיו. אחר כך הם משתרעים כמו בַּבּוּנים על הכביש ושותים סָאקֶה עד־לא־ידע.
דרומה לאורך החוף, במחוז מִיָאזָאקי, הָאִי אָאוֹשׁימָה. מדפי סלע שסועים ומשוננים מכסים את החוף. קרש הכביסה של השטן, הם קוראים לזה. על האי הקטן שמחובר ליבשה בגשרון יש מקדש שינטו יפה. מעבר לזה המקום עזוב.
בגסטהאוס במרכז העיירה, אנחנו מתנחמים בחברתם של אלג׳יראית צעירה מצרפת עִם שֵׁם הוֹדי שלומדת יפנית. עבדה במסעדה בטוקיו ועכשיו מטיילת לבד בדרום החם. ועם מִיָאזָאקי, קשיש בן 83 שנולד וגדל ממש כאן, השם שלו כמו שם המחוז. זה מאוד מקובל. הוא אומר. אבל אין אף אחד שקוראים לו טוקיו. הוא צוחק. עבד 40 שנה בְּהיטָאצ׳י. יודע היטב אנגלית כי הסתובב בכל העולם. אבל רק לצרכי עבודה. הוא מדגיש. הוא גר בטוקיו ושב לעיר הולדתו כדי לטפל באחותו בת ה-80, שמתחילה לשכוח מי היא ומי הוא. הוא מספר לה סיפורים מהעבר כדי שתיזכר - ולומד שפות כדי לא לשכוח. הוא מדבר הרבה ושואל שאלות על יעדים, שאיפות והישגים. היעד שלנו להגיע היום לְקירישׁימָה והצרפתיה בשאיפה להגיע לאוטובוס בזמן. סַיוֹנַרָה מִיָאזָאקי.
הדרך לקירישׁימָה שבמחוז קָאגוֹשׁימָה מתפתלת כמו ספירלה בין הרים מיוערים ומנהרות בטון ארוכות. הביטוי - אור בקצה המנהרה, מקבל משמעות. היא נמצאת על רמה געשית. סביבה פזורים הרי געש, אגמים ושפע מעיינות חמים מהם עולים ערפילי אדים צחורים כמו שֵׁד שיוצא מבקבוק ומתפזר לתוך רַסְטוֹת של יערות סבוכים. מזג האויר שמתבהר, מגביר את הווליום של צבעי השלכת ומחדד את הכחול העמוק של שלושה אגמים שמתגלים במסלול היקפי שלקראת סופו חסום בשלטים עם גולגלות שמתריעים מפני הרעלה של גז.
מגיעים לקוֹקוֹ גַרָאז׳, גסטהאוס מהמם בקרחת יער שבנה קיהָרָה, טכנאי מסוקים ביחידת חילוץ והצלה של חיל האוויר היפני. יצא לפנסיה לפני 7 שנים, רכש את המקום, קרא לו על שם בתו, קוֹקוֹ ובנה את הכל בעצמו. הוא בוחר לכתוב את שם המשפחה שלו עם קנג׳י שמסמל ניצחון. מגיע לו. אומן. העיצוב מושלם, מאובזר, מפנק ובעיקר עשוי מחומרים משובחים. אנחנו לבד בפנטזיה מגולפת עץ.
בערב האחרון שלנו, מצטרף קַאנְטוֹ. אצבעוני בן 24. שמקבל את החדר בעליית הגג. הוא מגלה עניין בלדבר אנגלית. ודרור מצטרף אליו בשיחה ערה. הוא עובד כבר 3 שנים ככלכלן בבנק ובשאיפה להמשיך לעבוד שם כל חייו. אני אוהב את הבנק. הוא אומר. וכהוכחה לעוצמת אהבתו הוא מחפש באצבעות קטנות מהירות תמונה מיום גיבוש של עובדי הבנק. תמונה טיפוסית. המנכ״ל במרכז וסביבו במערכת השמש, העובדים שמניפים ידיים בתנועות ניצחון של אקזיט.
שיהיה בהצלחה קאנטו. אני מסננת מתוך כורסת המסז׳ שלועסת לי את הגוף.
השיחה שלהם תופסת כיוון ומתפתחת בעזרת נחישות, בירה וְגוּגֶל טְרַנְסֵלְט. גם אני תופסת כיוון מאוזן ליד האח, מקשיבה לפצפוצי העץ והַשָּׂפוֹת.
בקוֹקוֹ גַרָאז׳ אני ישנה כאילו אין מחר. השקט, הטמפרטורה, התאורה, שמיכת הפוך הקלה שעשויה מענני נוצות, מצליחים להרדים לי אפילו את החלומות.
לפני שאנחנו עוזבים את קוֹקוֹ עדן. דרור מזמין את קיהָרָה להתכבד בקפה ועוגיות וגם מנסה להסביר לו את המשפט: Be a guest in your own house. קיהָרָה מבין את המילים אבל מפספס בגדול המשמעות. התוצאה - הוא מקדים אותנו ואץ-רץ למטבח כדי לטחון לנו קפה משובח בפרקולטור קסמים ידני ופשוט.
בבוקר נפרדים בנשיקות סלפי.
קְיּוֹצְקֶטֶה - למדתי סוף סוף להגיד - זה נסיעה בטוחה.
אז קְיּוֹצְקֶטֶה גם לכם.
סיגלית
