ההתרגשות לפני הנסיעה לְיַפָּן פיעמה בי הפעם קצת אחרת. כמו לחזור למקום מוכר ואהוב אבל עם קוֹרט חרדת בחינות. מאז הביקור הקודם, התפלשתי בארגז החול של השפה היפנית כמו לוחם סוּמוֹ. למדתי ושיננתי כ-500 קאנג׳י. דרור הרבה יותר. אני מסוגלת לקרוא הירָאגָאנָה (כתב הברות יפני). ראינו לא מעט סדרות יפניות, התמכרתי בעונג לריאליטי יפני שטחי כְּאָצָה. ובשארית הזמן שנותר, חיכיתי שיעברו הימים ויגיע הסתיו ואיתו גם ה-5 בנובמבר.
אז הנה אני כאן. אני, ודְּרוּרוֹ סָאן.
התכנית בגדול, 4 שבועות יפניים. נוחתים באי הדרומי קְיוּשׁוּ, הנמצא מול חופי סין וקוריאה. ממריאים חזרה מטוקיו. התכנית בקטן - דיפוזית. לחיות ולשוטט בין האנשים והנופים.
תחנה ראשונה פוּקוּאוֹקָה, העיר הגדולה בקיושו והשער הדרומי של יפן. אתנחתא קצרה להשוואת לחצים בין הַנּוּן הסופית של יפן לַוָּו העקומה של יפו ושדרות ירושלים, שמאז עבודות הרכבת הקלה מזכירה את תעלת בלאומליך, רק בלי בּוֹמְבָּה צוּר.
בעוד יומיים נשכור רכב יפני טיפוסי. שִׁבּוּט מיניאטורי של מיניבוס ונצא אל המרחבים ההרריים, המיוערים והגעשיים של האי קיושו, חמושים באוצר מילים עפרונות, סְקַצְ׳בּוּק וגיטרה.
פוּקוּאוֹקָה גדולה. אנחנו מסתפקים ברדיוס של 500 מטרים מסביב למלון. לידינו אטרקציה מספר אחת -״קָאנָאל סיטי״. מֶגָה-קניון. עיר בתוך עיר. בכל שעה עגולה נוהרים ומתקבצים ראשי פטריות לתעלת מים מלאכותית כדי לצפות במפגן פירוטכני של מזרקות מים שעולות, יורדות, חגות ומשתוללות לקצב מוזיקת פופ-קלאסי מודרני. אני מרותקת. כשמתחילה המוסיקה של אגם הברבורים, אני חוככת בדעתי אם זה מרשים או מטופש. כל התשובות נכונות.
סופשבוע בקאנאל סיטי מביא איתו גם להקות פופ סוג ד׳, אַנִּימוֹת בנות 15 במיני וקוקיות שמאנפפות, צווחות ומניפות ידיים בדרמטיות בתוך אולם קטן עמוס מעריצים. גם אני נדחפת פנימה. הפרופיל הממוצע של הקהל - גברים בודדים בני 50 ומעלה. אני במקום ובגובה הנכון. לא במין הנכון. הם מצטרפים בפזמון ומפגינים גמלוניות עצובה בניסיון לחקות את המוטיב החוזר של תנועות הידיים. חברי המועדון, רוכשים דיסקים, פוסטרים, אוספים חתימות ומלווים את הלוליטות בדרכן לפרוץ ולהתפרסם מחוץ לקניונים של ארץ השמש העולה. ראיתי דוקומנטרי בנטפליקס על התופעה הזו (״טוקיו איידול״) מעניין ומדכדך באותה מידה.
הַגֵּ'ט לֵג הדרומי של פוקואוקה מעיר אותי באמצע הלילה ובדרור תהפוכות נפש והרהורים על החיים ומשמעותם. אני מקשיבה וצופה במקביל בסרטון של טל מצייר קיפוד ושואל אם אפשר לאכול אותו. אחר כך מתמסרת ושוקעת גם אני בחרדה קיומית ויראלית שנרגעת בְּסֶבֶן אִלֶבֵן בעזרת כוס קפה ובננה. אנחנו מעבירים את השעות עד הבוקר, בחוסר משמעות, כמו שני קופיפים פוקוקים, על ספסל, בשקט, במקדש שינטו שכונתי ליד המלון. הלילה לפעמים ארוך מידי. אני מחכה לשעה שש בו אטבול בּאוֹנְסֵן של המלון שיפתח לי את הנקבוביות ואולי עוד כמה צ׳אקרות חסומות.
אבל החיים מקבלים תפנית פלסטית כבר בשיטוט בוקר במקדש ליד המלון, כשאני נתקלת בתלמידי סוּמוֹ חשופי ישבן עסיסי ארוז בחיתול חוטיני, עם קוקו קטן ובלי סראפן. הם מבצעים תרגילי מתיחות ומפגינים גמישות של בלרינה. נעים ומזיזים עשרות קילוגרמים מצד לצד כמו מטוטלת. הקרבות לעומת זאת ממש קצרצרים. כמעט מיותרים. קראתי שתוחלת החיים של לוחמי הסומו נמוכה בכ-10 שנים מהממוצע ביפן. מעניין אם הם בוחרים בקריירה של סומו כי הם כבר שמנים. במזג אוויר מושלם, בהיר ושמשי אנחנו יוצאים לדרך. מנסה לזהות את הכתוב בשלטים אבל צריכה הרבה יותר זמן כדי לשלוף מהזיכרון. דרור מזכיר לי. מצליחה להבין את הרעיון הכללי. זהירות אבנים נופלות. בפעם הקודמת הייתי אדישה לכתב ולשלטים ועכשיו אני מתקשה להתעלם מהם. נפלאות המוח. חולפים על פני כפרים קטנים שמנקדים את העמק במחוז הִיטָה. רוב הכפרים מתמחים בייצור ידני של כלי קרמיקה מאז 1700. ארובות, מפוחים וכבשנים חפורים בצלע ההר ומופעלים על ידי כוח המים. פס הקול של הכפר הוא הלמות פטישי עץ ענקיים שמתמלאים מים, עולים יורדים, חורקים ומייבבים, שופכים וּמַכִּים. וחוזר חלילה.
בכפר אוֹנַטָה שחבוי בין ההרים, אני פוגשת את גברת פלפלת, יפנית קטנה שיושבת כאן משנת 1700 ומנגבת מאות קערות קטנות של קרמיקה שעומדות לייבוש בשמש. אני מתקרבת. קוֹנִיצִ'יוָוה. היא מתעניינת מהיכן אני. יִשׂרָאֵרוּ גִּ'ין אני משיבה בביטחון. קונה 2 קעריות לאורז. סופרת את הכסף ביפנית. אַריגַטוֹ גּוֹזַיֵימָאס. דרור רץ לעברי צוהל. הוא הצליח לשאול איפה יש כאן מסעדה, עם ההטיות הנכונות ובלי לטעות. לפעמים אני חושבת שאנחנו באמת שני סתומים.
האוכל מושלם. טרי. טעים. במידה הנכונה ומורכב מהרבה צלחות קטנות שהופכות את הארוחה למסקרנת. הצלחתי לשאול בקלות איזה דג זה. נָאן סַכָּנָה? התשובה היתה יָאמָמֶה, שזה בעצם טראוט בשיפוד על גחלים. יאממי.
מתגלגלים בדרכים ההרריות, חוצים גשרים ענקיים מעל יערות וצוללים לתוך מנהרות ארוכות. גם אני נוהגת. למרות שזה בצד השני. הגודל של הרכב טוב לי. רק בפניות מפעילה לפעמים את הוישרים. הפעם אנחנו לנים בגסטהאוס. ישנים כמו מרמיטות על פוטון ומחצלת טאטאמי. הסטנדרטים כאן טובים כל כך שזה מביך.
יוּפוּאִין - עיירת מעיינות חמים למרגלות הר מפגינה מגוון מרשים של צבעי שלכת, כאילו כל העצים מרחו פּוּדְרָה וחלקם קצת הגזימו. הטבע סביב מקסים ואנחנו מטפסים ומטפסים ומטפסים כדי לגלות שגם מלמעלה הוא מקסים. אחר הצהריים מסתובבים ברחובות הקטנים לצד נחילים של תיירים מסין. אני שוקלת לחטוף איזה סיני קטן אחד לגיאצ׳ו שהתחיל ללמוד השנה סינית וכלכלה באוניברסיטה. שיהיה. לצורכי תרגול.
דרור מגלה בְּגוּגֶל מֵפְּס שיש בסביבה מוזיאון לאופנועים ו/או/גיטרות. המידע של המבקרים לא חד משמעי. שלט פרוביזורי קטן במעלה ההר ליד קראוון גדול מודיע שהגענו ליעד. מתוך הקראוון שביעד, יוצא לעברנו יפני גבוה לבוש ג׳קט בצבע תה ירוק מעוטר בדרקון. יוּשִׁי קוראים לו. הַאי. מוזיאון. ופותח בפנינו דלת של האנגר שנראה כמו מחסן אריזה של בטטות. בתוך ההאנגר מסודרות על סטנדים, 120 גיטרות מכוסות בניילון ממדינות ופירמות שונות, החל משנות ה-30. מעוטרות, מסוגננות, גדולות וקטנות, יקרות ויקרות יותר ומסוגי עץ שונים.
הוא מסביר ביפנית. אנחנו מנסים לעקוב. הוא עצמו לא יודע לנגן על גיטרה, מנגן על תופים. בתום הסיור, אנחנו מתיישבים על כורסת עור שחורה ונוחה, דרור מצליח לנהל איתו שיחה, שולף אוצר מילים מרשים וגם גיטרה משנות ה-60 ופוצח בשיר. יושי מתמוגג, צוחק, והעיניים שלו נעלמות לגמרי. הוא מתעניין במסלול שלנו. אנחנו מספרים. הוא מתרשם. ואז שואל אם אנחנו מתעניינים גם בסמוראים. כן. בטח. חלק מחברי הטובים ביותר הם סמוראים.
הוא פותח ארגז קרטון בתוכו אוסף לא יאומן של חרבות סמוראים. חלק מהחרבות בנות 400 שנה, רובן מתקופת אֵדוֹ. הוא אוחז בידית החרב המעוצבת ביראת כבוד ומדגים למה כל אחת מיועדת ואיך בדיוק צריך להניח אותה על המתניים. אני רואה בדמיוני את גיא ההריגה. צווארים שסועים, ראשים ערופים וכרסים מחוררות אבל גם שמה לב שחוץ מגיטרות, יש כאן עוד הרבה דברים מעניינים. כדים ענקיים, ערימות של מגזינים ישנים של אופנועים. אנציקלופדיות יפניות והרבה מאוד אלבומי תמונות.
אני שואלת אם אפשר להציץ באלבומים. הַאי. הַאי. בזהירות אני מדפדפת באלבומים יפנים מפעם, עם דפים משובחים מופרדים על ידי דפי תחרה. תמונות משפחתיות בחום צהבהב מלוות בכיתוב, בתי כפר, טוקיו בשנות ה-40. טקסים וחגיגות. יושי מחייך גאה ומצביע. אוקאסן (אמא) אוטוסאן. וזה הדוד שלו המפורסם, שהיה קצין בכיר במלחמת מנצ׳וריה. אני מגלגלת על הלשון בהתרגשות את המילה מנצ׳וריה, מביטה בתמונות ומרגישה שאני בסיפור אחר.
רסיסי מידע שנאספו ביפנית מרוצצת, אנגלית שבורה ואינטואיציה. הוא נולד בטוקיו. היה בעלים של עסק למכירת אופנועים בטוקיו. מעולם לא יצא מיפן אבל מתפאר באוסף תמונות של חבר שלו, פּוֹל, שטייל בכל העולם ואפילו צילם את מלכת אנגליה מקרוב במהלך מצעד. הוא התחיל לאסוף גיטרות עוד כשהיה נער צעיר. סגר את עסקי האופנועים לפני כ-15 שנים. עזב את טוקיו ועבר לגור בקראוון ביופואין.
קשה להעריך את הגיל שלו. הוא נראה בן 50 וקצת אבל יש סיכוי סביר שהוא בן 93 וקצת. אנחנו נפרדים. הוא ממליץ לנו על אונסן בטבע. במעלה ההר. אנחנו נוסעים וטובלים בבריכה טבעית בגן עדן כשמסביבנו האדמה גועשת ופולטת אדים. hells הם קוראים לבריכות האלה.
ממשיכים למחוז קוֹמַמוֹטוֹ וְלְאָסוֹ, הר הגעש הפעיל הגדול ביותר ביפן, ואחד הגדולים בעולם. הנוף הירוק מצהיב וההרים סביב כמו ניירות מקומטים. אנחנו טסים בהליקופטר מעל הלוע ורואים את הקמטים האפורים מסביב לפה הנושף עשן. היה כייף לטוס. הגסטהאוס באָסוֹ מהמם, החברה טובה ואנחנו מחליטים להישאר עוד יום.
מבלים שני ערבים אינטימיים עם פטריק, אלמן שבדי שהחליט להתפטר מעבודתו כספרן מוזיקה, כדי לצאת לטיול של שנה. עברו כבר חודשיים. הוא מטייל בלי לטוס. נסע מהלסינקי ברכבת לנובו סיביר ומשם המשיך למזרח. כשהוא יחזור לשבדיה הוא ימכור את הבית היקר בעיר, ויעבור לבית קטן בכפר, ויחיה מעודפי הכסף. ועם טיוואני בעל שיער קיפודי שכועס ששואלים אם הוא יפני. לטאיוונים יש עיניים יתר גדולות מאשר ליפנים, הוא מתריס. ועם אָלָה, נערה בת 19, חצי גרמניה חצי קרואטית, חכמה ובוגרת שמדברת בפתיחות על הבעיות שלה בגרמניה וטוענת שירשה את הגנים הקרואטים של אביה ובגלל זה היא נוטה לדרמטיות.
ואיתי, שמהרהרת איך יראו החופים של הגולשים שנצא אליהם מחר בבוקר.
ועם דְּרוּרוֹ סָאן, שמנגן ושר עכשיו.
おやすみ יָאסוּמִי.
סיגלית
