JR II • 3 • יפן סיבוב שני

אחרי קירישׁימָה וקוֹקוֹ גַרָאז׳ אנחנו יורדים מההר דרומה עד לַבֹּהֶן הדרומית של קיוּשׁוּ, לאיבּוּסוּקי במחוז קָאגוֹשׁימָה. לפני זה עושים סיבוב ניצחון אחרון במרכז העיירה שהייתה טובה לנו. עוד כמה תמונות כתומות של סתיו בהרים. מצטיידים בחמוצים מקומיים או אולי זה ממתקים, או דגים מיובשים.בבריכת מים קטנה ליד המכולת משכשכות נשות המקום את הרגליים בין לימונים וברווזי גומי. חבל שמיכל לא מתקשרת עכשיו. טל אוהב את שניהם. הן מזמינות אותי להוריד נעליים ומפנות לי מקום. מדגימות איך לשפשף עם הלימון את הרגליים. קָאוֹרי - קָאוֹרי. משפשפות ומקרבות את הלימון לאף. הבנתי. קָאוֹרי זה ריח. עכשיו נשאר רק לזכור את המילה.

בדרך היורדת דרומה, הנוף מתרכך ונפתח לערוגות ארוכות ירוקות וסימטריות של שדות תה ירוק. כל כך מדוייקות כאילו נוצקו בתבניות מלמעלה. אנחנו עוצרים לבדוק מקרוב ולהריח. לא ידעתי ששיחי תה ירוק נראים ככה. הידעת? אני שואלת בסגנון בזוקה.

סטייה קטנה בעקבות שלטים שמובילים לכפר צ׳ירָאן. אני זוכרת שקראתי על זה משהו. עוצרים. שומעים אוטובוס מדבר עברית. מחליפים מבטים ונמלטים. אין לי שום דבר נגד אוטובוס שמדבר עברית. באמת. אבל לא היום.

אנחנו מסתפקים במידע ובתמונות שבספר - צ׳יראן, כפר סמוראי עתיק. בשלהי מלחמת העולם השנייה שימש הבסיס המרכזי של הַקָמיקָזָה, אותם טייסים צעירים שהתאבדו עם מטוסיהם על ספינות קרב אמריקאיות. יש שם בתי סָמוּרָאים משוחזרים, מוזיאון וגנים. אני תוהה למה פיתחנו אי רצון מופגן לפגוש ישראלים בחו״ל ולמה אנחנו ממהרים להתרחק. הרי אנחנו זה הֵם. והֵם זה אנחנו. ובלי לגלוש לנימוקים אנטישמים, אני מאמצת להגנתי שני טיעונים.

הראשון. רומנטי - כשאני מטיילת במקום חדש אני מחפשת להרגיש את הראשוניות הַקוֹלוֹמְבּוּסית - שלא לומר קוֹלְמוֹסית שֶׁבִּי, כאילו הייתי התייר המזדמן הראשון שהגיע לכאן. הפָמילְיָארִיוּת הישראלית, עלולה לנפץ את האשליה. השני. פשטני - גם בישראל אני לא נוטה לדבר עם כל אדם שיורד מאוטובוס. ואני לא רואה סיבה להתחיל את ההרגל המשונה הזה דווקא כאן בצ׳ירָאן. לדרור יש הסבר אחר. קשור יותר למפגש בין שני אסירים לשעבר, שֶׁחָלְקוּ תא משותף בכלא. ועל זה יסופר בבלוג של דרור.

אנחנו עוזבים את גבעות התה הירוקות של מיצרי צ׳ירָאן כדי להתחבר שוב לְקַו החוף. הנופים נעשים דרמטים. גוונים עזים של ירוק מכסים הרים שנופלים ועולים ללא רֶכֶס וללא כל סדר. אני מדמיינת אישה גדולת מימדים מקיצה מִשֵּׁנָה, מסתובבת ומותחת איברים. פעם מציצה לה הברך ופעם המרפק והכביש מתעקל בין חמוקיה השופעים.

מחשבות צדדיות על הקאנטרי סַיְיד.

גשרים ומנהרות מחברים בין כפרים חצי נטושים בהרים. מישהו עובר כאן כדי למלא את מכונות השתייה בקרנות הרחוב. תמיד אפשר להתנחם במשולש אורז מצופה אצה פריכה בְּסֵבֵן אילֵבֵן. המקדשים הכי יפים חבויים בתוך כפרים קטנים ועולים אליהם במדרגות תלולות. מי שנשאר כאן, מבוגר, פתוח ומוקיר תודה. צעירים הם חיה נדירה. תינוקות בסכנת הכחדה. ״כפר מוגבל״ הוא מונח של הלמ״ס היפני שמתאר כפר בו 50% מהאוכלוסיה היא מעל גיל 65. ״מוגבל״ במובן שהגיע לקצה גבול היכולת להמשיך בעצמו את קיומו. אנשים בני 65 ומעלה מהווים כיום רבע מהאוכלוסיה ביפן ויש הערכה שיהיו שליש עד לשנת 2050. יש הרמוניה בין הכפריות, הצרכים החקלאיים ואיתני הטבע, ופיזור של אטרקציות ומסלולים בכל המדינה. גם בעיירה נידחת יציע מרכז המבקרים חוויות עדכניות, משולטות ואופניים חצי חשמלים.

אנחנו מתעלמים מהנתונים הדמוגרפים ומגיעים לגֵסְטהָאוּס בכפר מינָאָמי-קְיוּשׁוּ ולזרועותיו המסוקסות של קוּרָאמוֹטוֹ, פעיל ויזם חברתי שמתנפל עלינו עם שפע של מידע, המלצות לחופים פראיים, חוות תבלינים, וקוסמטיקה מקומית שעברה בדיקה וגם אפשר לרכוש דרכו. הוא עבר לכאן מהעיר קָאגוֹשׁימָה ויש לו מותג משלו. שזה אומר שהוא עצמאי ומנהל מִסְפָּר דירות airbnb. הוא מזמין אותנו להשתתף בארוחת הבוקר ה-ראשונה שתתקיים מחר, כאן. יוזמה חברתית להצעיר את הישוב ולהיות בקשר עם האוכלוסיה המבוגרת שנותרה.

בשעת האור האחרונה של היום שהוא הותיר בידינו, אנחנו מפזזים על לגונות סלעים בחוף פראי ומצלמים את השקיעה בכל התנוחות האפשריות. סלעים ענקיים מזדקרים מתוך הים ומסתירים חומות בטון של צונאמי. במקדש על החוף לזכר קהילה פיליפינית שהושמדה, דרור מבצע טקס שׁינְטוֹ כהלכתו, ובסופו מַכֶּה בפעמון שמהדהד עוד הרבה זמן אחרי. כשאנחנו פוסעים חזרה. הכפר המוגבל כִּבָּה את האור וסגר את הדלת. אני חושבת שרק אנחנו כאן. אפשר אפילו לשמוע את הימהום עמודי החשמל.

בבוקר אנחנו מצטרפים לארוחת הבוקר הקהילתית לצד תריסר קשישים ופעילים חברתיים שיושבים על מחצלת ופורסים תבשילים תוצרת בית. אנחנו מְסַקְלים רגליים וצ׳וֹפְסְטיקְס ומשתלבים. הגברים גאים לחשוף את הגיל שלהם וְהַשָּׁנִים נערמות לצד הצלחות, האוכל ודברי הפתיחה של הפעילים הנלהבים, שמבטיחים להמשיך במסורת של ארוחת בוקר משותפת מדי חודש. אבל רק החל מפברואר. כי בדצמבר יש חגים. וגם בינואר הם קצת עסוקים. מצחיקים. אנחנו נשארים לָשֶׁבֶת, מחכים לעיתונאי מקומי שמגיע באיחור, עם עדשה גדולה ובטן ריקה, ובּוֹלֵס תוך כדי צילום ולפני שכולם יתפזרו. או ימותו. כרוניקה של פעילות חברתית בפריפריה.

וכמו כולם, גם אנחנו נוטשים את הכפר ועוברים לאיבּוּסוּקי. עיירת אוֹנְסֵנים. מפורסמת באמבטיות חוֹל מחומם על ידי קיטור טבעי ומגיע לטמפרטורה של מעל 40 מעלות. אנחנו מתאבדים על כל החוויה. יורדים לחוף פולט אדים. לובשים יוֹקָאטָה ותורמים את גופינו לצוות קברנים מיומנים עם אתי חפירה, שיחפרו לנו קבר בתוך החולות החמים. על הראש, מגבת קטנה וחוץ מפתחי נשימה, הכל מתכסה בחול געשי מהודק. אני ודרור קבורים אחד ליד השני. חם. חם מאוד. לוהט. מוזר. אני מרגישה את הדופק חזק בחלקים שונים בגוף. אסור לשהות יותר מ-20 דקות ולא לקחנו זמן, אני ממלמלת מודאגת לכיוון השמיים. שלא נקבל אירוע מוחי. דרור מרגיע. זה דווקא זמן טוב לקבל אירוע. אנחנו כבר קבורים.

אחרי שנולדנו מחדש. אנחנו מרגישים שהכל אפשרי ומקבלים החלטות לא רציונאליות להמשך הטיול. מאריכים את הרכב בעוד שבוע. סַיוֹנָרָה הירוֹשׁימָה, סַיוֹנָרָה קִיוֹטוֹ וסַיוֹנָרָה נָגָסָקִי. מחליטים לעשות סיבוב פַּרְסָה בּקְיוּשׁוּ ולעלות מהצד השני עם חניה עירונית קצרה בּקוֹמַמוֹטוֹ, שחוגגת בחודש נובמבר, כמו גם ברחבי יפן, את מעבר הגילאים של ילדים בני שלוש, חמש ושבע לאמצע הילדות בפסטיבל שנקרא: ״שִׁיצִ׳י-גוֹ-סָאן״. מנהג שמקורו בימים בהם ילדים רבים נפטרו עקב עוני ובריאות רופפת והתפתח לחגיגות הישרדותם בחיים וציון שלבים חשובים בדרכם לבגרות. הילדים לובשים בגדים מסורתיים ומגיעים עם המשפחה למקדש כדי לעלות לתורה ולקבל ברכה ומזל. הם כל כך יפים כשהם קטנים. ומה לעזאזל אני אעשה עם כל התמונות האלה?

במעבורת מקוֹמַמוֹטוֹ מלווים אותנו שחפים כל הדרך, מושכים אותנו לָאִי שִׁימַאבָּארָה שבמחוז נָגָסָקִי. אנחנו מטפסים עם הרכב לעיירה אוּנְזֶן שבהרים ומחליטים להתנחל במלון יפני מסורתי ומקסים. יש כאן הכל ובקטן. מזג אוויר חמים. חופים חוליים. הרים. אוֹנְסֵנִים בטבע. צבעי שלכת, הרבה עצי אפרסמונים וגם כנראה נזכה לביקור של האופנוען מנָגָסָקִי - ככה אני קוראת לו. הוא מכנה את עצמו: קָאמֵרָה-רַיְידֵר.

פגשנו אותו בבלוג הקודם למרגלות פוג׳י ודרור שמר איתו על קשר בעזרת קבוצה בווצאפ יפני (Line) שכללה את שניהם ומתרגם אוטומטי. תקציר אירועי הפרק הקודם: האופנוען מנגסקי קם לתחייה פעמיים, אחרי שתי תאונות דרכים קשות וקבע לעצמו יעד לטייל 500 ימים ברחבי יפן ולצלם בכל יום ציפור ופרח. לפי התמונות בעמוד הפייסבוק שלו, הוא מצלם ציפור ופרח גם בתוך סירים במסעדות. הוא די שמנמן. לא ברור בן כמה הוא. משהו בין 20 ל-50. הוא קובע איתנו במסעדה שמפורסמת באוכל מקומי. לא אהבתי. לא היה פשוט להוריד את מפלס האוכל לחצי. שמתי לב שהוא גורב גרבי אצבעות ילדותיים. אנחנו מתקשים לשוחח בעולם האמיתי ללא מתורגמן. דרור מציע שנטייל ביחד. כמה פשוט. אנחנו מטפסים ברגל וגם ברכבל ורואים עד למרחוק וגם את הים שנפרס מכל הכיוונים.

בשאר הימים אנחנו מתפצלים ומתאחדים. דרור יוצא לטפס על פסגות גבוהות ושולח תמונות של מים קפואים על העצים. אני מטפסת על הפוטון בחדר. מתאים לי לעשות תנועות קטנות. החדר מרווח. הכל זז לעברי במשיכה קלה על מחצלת טאטאמי, בלי חריקות, בלי להרים, בלי גלגלים. פתאום הבית ביפו נראה לי מרעיש בצבעים.

הגיגים טָאטָאמִים משִׁימַאבָּארָה.

יש כאן עיר שקוראים לה אוֹבָּמָה ולא קשורה לבָּרָק. יַקִיטוֹרִי זה שיפודים קטנים על הגריל שיכולים לכלול את כל האיברים הגלויים והמוצנעים של החיה כולל בלוטות לימְפָה. אפשר לנסוע על כביש שמתוכו יוצא קיטור געשי. כל בוקר לצד דרור מתחיל בטיפוס אכזרי. פגשתי סַנְיָאסִית, תלמידה של בודהה, שדיברה אלי כשהיא לובשת מסיכה, ופתאום חשבתי שהיא צפרדע. זקני אוּנְזֶן זוכרים את הלהיט ״אני חולם על נעמי״ של הצמד ״חדווה ודוד״ שזכה בפסטיבל הבינלאומי של טוקיו ב-1970. היפנים אוהבים לתת מתנות קטנות. גם אני אוהבת וגם נותנת. ייבוש אפרסמונים זה גם קישוט מקסים וגם טעים. גם לנוצרים ביפן היו אֲנוּסִים שהתפללו ליֶשׁוּ בסתר ומי שנתפס הושלך למים הרותחים הגעשיים. לא יפה. הסינים הם הַבֵּדוּאִים של היפנים. יש בסך הכל ארבע הצהרות כדי להתגייר לשינטו: המשפחה והמסורת הם ערך. הטבע הוא מקודש. לשמור על נקיון ולחגוג את האמונה בפסטיבל. לא חייבים להקים דת בשביל זה. יש מראות ומפגשים אנושיים נדירים, שאי אפשר לְסַפֵּר אותם.

ומכאן אני נפרדת מכם.

אנחנו נמשיך ברכבת המהירה, הַשׁינְקַנְסֶן לטוקיו ומשם…מי יודע…אולי כבר הסתיימו העבודות של הרכבת הקלה ביפו, ונוכל לצאת ישר בתחנה ברחוב ארליך פינת שדרות ירושלים והשדרה תהיה ירוקה ונקייה, וגם השכנים יהיו טובים בעיני.

סיגלית

JR II • 2 • יפן סיבוב שני

ממשיכים לרדת דרומה בזיגזוגים.

מתרגלת למימדים ולצורה של האי קיוּשׁוּ בתוך מרחבי הזמן של הטיול. לא סופרים קילומטרים. לא סופרים לילות. רק מחליפים את הים הַיַּפָּני באוקיינוס השקט. את היפנים החיוורים של ההרים ביפנים שזופים של ים ואת מסלולי הטיפוס המיוזעים - בשיטוט רגוע בחופים פתוחים ורחבים של גולשים. מזרחה מכאן על הפסיפיק גולשים ״אמריקה ג׳ין“ בחופי מָאליבּוּ.

דברים שהספקתי לשכוח:

גגות הבתים עשויים קשקשים אפורים. שׁוּלֵי הכבישים צרים ומסתיימים בתעלות מים פתוחות. מפחיד. עם מגבת קטנה של אוֹנסֵן אפשר להתקרצף, להתנגב, להסתיר את החלציים ולחמם את הראש. שדות האורז טבולים בשלוליות. מכונות השתיה מגלגלות תמורת 120 יֵן בקבוק תה חם בטמפרטורה מושלמת. כשמשהו לא נפתח או נסגר - כנראה שלא עשיתי נכון. לא להשאיר טיפ זו חוויה משחררת. כשהיפנים מרוצים הם מוחאים כפיים לעצמם. המלצות חמות של מדריכי תיירים הם בְּגֶדֶר חפץ חשוד.

לפני קַו החוף אנחנו סוטים כדי לבקר בערוץ טָאקָאצ'יהוֹ (Takachiho Gorge) שבמחוז קוּמָמוֹטוֹ. קניון בזלת תלול וצר, בתוכו זורם נהר בצבע טורקיז וּמַפָּל מים נופל אליו מגובה רב. המקום נדיר ביופיו אבל חסום מכל צדדיו. לא אוהבת. מעדיפה את הטבע כשהוא בטבע ולא כשהוא כלוא בין מקדש שׁינטוֹ לקייקים של כפר בְּלוּם.

אבל אנחנו כבר כאן. ניצבים לפני 7000 מדרגות שמובילות לתחתית הערוץ. ביניהן חנויות מזכרות, ממתקים, בריכות דגי־זהב והמוני מבקרים ששוטפים את המסלול שיורד ומתדרדר. ויחד איתו גם מצב הרוח שלנו. אנחנו מנסים להציל את נֵמוֹ ומשׂתרכים בתוֹר ארוך, כדי לקבל שעה של נחת בשַׁיִט פסטורלי בנהר התכלת. בִּיג מִיסְטֵיְק.

מסלול השיט צפוף, קצרצר ומדוגם. אין לנו מה לעשות כאן חוץ מלהתנגש בסירות של זוגות בּדֵיְיט מלוכסן ומוֹט סֵלְפי. אנחנו מודים באשמה ומִזְדַּכּים על הסירה כבר אחרי רבע שעה. מרוב התלהבות ו/או בלבול, אני שוכחת להוריד מעלי את אֵפוֹד ההצלה המנופח והזרחני, ושועטת במעלה המדרגות החוצה בנחישות של לוחם קָמיקָזֶה, כשמאחורי שׁוֹבָל קריאותיהם הרמות של מפעילי הסירות, שמבקשים ממני להשיב את הציוד. אני אטומה. לא שומעת. לא רואה ולא מבינה וממשיכה לטפס במרץ. משיכה באֵפוֹד של קוֹזוֹ משועשע, מסבה את תשומת ליבי למתרחש. בעיניים מושפלות אני חוזרת למקום הפשע. האירוע נגמר ללא נפגעים וגם התמונות לא מגלות דבר.

מקבלים החלטות שלא כתובות במדריכים ויורדים בכיוון דרום־מזרח לעיר הִיּוּגָה (Hyuga), עיירת גולשים במחוז מִיָּאזָאקי. המוני הגולשים ששוטפים אותה משווים למקום אופי קוסמופוליטי קייצי וקליל. אנחנו מגיעים ל״גּוּפִי״. גסטהאוס בסגנון יפני ובעיצוב פנים של חדר־בְּרִיחָה. דלתות הזזה שמובילות לעוד דלתות הזזה. אני לא מבינה אם אני בתוך ארון או בחדר. ואיפה דרור?

את הגסטהאוס וגם מסעדה, מנהלים בעל ואישה מסבירי־פנים, שאפילו יודעים טי-טיפ—טיפה אנגלית. אנחנו האורחים היחידים במקום שצופה לחוף האוקיינוס ממנו מבצבצים כמו עוֹרבים, עשרות גולשים שאורבים בסבלנות לסְּדָרוֹת של גלים. אנחנו מחליטים להוסיף עוד לילה. השכנים טובים בעיני.

הכל בסימן גלים וגולשים. יורדים לחוף הפתוח.

הַשֵּׁפֶל חושׂף צדפים לא מוכרים של אוקיינוס. אני מלקטת את הצדפים המובחרים. דרור צַד גולש קשיש שמספר לו שבדיוק עכשיו מתקיימת בחוף הסמוך תחרות גלישה. כמו רודפי סופות אנחנו ממהרים לצאת לשם. החניה מלאה מכוניות ותאי מטען פתוחים, עליהם תלויות כמו נִשְׁלֵי נחָשׁים חליפות גלישה. חבורות של גולשים יבשים ורטובים מסתובבים בחליפות חצי רכוסות. לקול מוסיקת פופ קיצבית שנקטעת בהודעות כרוז דרמטיות. אנחנו מדלגים על פני דוכני הספונסרים, ויורדים לחוף כדי להביט מקרוב במתחרים ובחבורות המעודדים שצעקותיהם נבלעות בתוך רעש הגלים. לא הבנתי איך שופטים ומי בסוף ניצח.

מֻכֵּי שמש ורעב אנחנו מסיימים את היום במסעדה של הגסטהאוס. בעל הבית מרוצה מהבעת האמון שלנו, ומוזג לכולנו סָאקֶה מתוצרת מקומית, שעשויה מתפ״א ולא מאורז. כטוב לבו בּסָאקֶה הוא שואל בן כמה אני חושבת שהוא? אני לא מתכוונת ליפול בַּפַּח ומורידה לו שליש על התנהגות טובה. הוא מחייך מרוצה. 61. אני בן 61. קשה להאמין. אני משקרת באנגלית.

הוא מבקש מדרור להביא את הגיטרה ולנגן להיט שָׁחוּק שמסגיר את גילוֹ - קַנְטְרי רוֹד טֵיְק מי הוֹם. הוא ואשתו מצטרפים בחלק של ״ווסט וירג׳יניה״. אמריקנה נוסח יפן. אחר־כך הוא לוקח את הגיטרה ושר שיר־עם נוגע ללב של זמר יפני מפורסם, על אישה שיצאה לדרך ללא מטריה. קָאסָה גַנַאי.

ללא מטריה ועם הרבה שמש, אנחנו בוחרים לבלות את יום ראשון בְּפַאֲתֵי הִיּוּגָה. מתגלגלים לנמל קטן ושוק רוכלים מקומי.

מתחת לגַזיבּוּ, צֶמֶד עם גיטרות מנגנים ושרים לעוברים ושבים מנומנמים. אנחנו מקשיבים. כבר התרגלתי לצלילים של השפה. החספוס נעלם והיא נשמעת עכשיו רכה ועגולה. הנוכחות שלנו מעוררת סקרנות. הָאִי. סַיְט סִין. יִשְׁרַאֵרוּ גִּ'ין.

דרור משתעמם. מחפש עניין ומוצא. ״וָואטָאשׁי וַוא מוּשֵׁן - אני מְיוּזישֶׁן. הצמד מְפַנים לו כיסא ומכוונים את המיקרופון כיאה למוּשֵׁן מחו״ל. הוא מנגן וממציא מילים. משועשע מהעובדה שאף אחד לא מבין. מצעד האיוולת מסתיים כשחבורת גברים לבושים בחליפות ג׳ודו לבנות מתפרצת לרחבה. על כתפיהם מזבח והם קוראים קריאות בסגנון שִׁינְטוֹ הוא אַכְּבָּר. חגיגות ראשית הסתיו. אחר כך הם משתרעים כמו בַּבּוּנים על הכביש ושותים סָאקֶה עד־לא־ידע.

דרומה לאורך החוף, במחוז מִיָאזָאקי, הָאִי אָאוֹשׁימָה. מדפי סלע שסועים ומשוננים מכסים את החוף. קרש הכביסה של השטן, הם קוראים לזה. על האי הקטן שמחובר ליבשה בגשרון יש מקדש שינטו יפה. מעבר לזה המקום עזוב.

בגסטהאוס במרכז העיירה, אנחנו מתנחמים בחברתם של אלג׳יראית צעירה מצרפת עִם שֵׁם הוֹדי שלומדת יפנית. עבדה במסעדה בטוקיו ועכשיו מטיילת לבד בדרום החם. ועם מִיָאזָאקי, קשיש בן 83 שנולד וגדל ממש כאן, השם שלו כמו שם המחוז. זה מאוד מקובל. הוא אומר. אבל אין אף אחד שקוראים לו טוקיו. הוא צוחק. עבד 40 שנה בְּהיטָאצ׳י. יודע היטב אנגלית כי הסתובב בכל העולם. אבל רק לצרכי עבודה. הוא מדגיש. הוא גר בטוקיו ושב לעיר הולדתו כדי לטפל באחותו בת ה-80, שמתחילה לשכוח מי היא ומי הוא. הוא מספר לה סיפורים מהעבר כדי שתיזכר - ולומד שפות כדי לא לשכוח. הוא מדבר הרבה ושואל שאלות על יעדים, שאיפות והישגים. היעד שלנו להגיע היום לְקירישׁימָה והצרפתיה בשאיפה להגיע לאוטובוס בזמן. סַיוֹנַרָה מִיָאזָאקי.

הדרך לקירישׁימָה שבמחוז קָאגוֹשׁימָה מתפתלת כמו ספירלה בין הרים מיוערים ומנהרות בטון ארוכות. הביטוי - אור בקצה המנהרה, מקבל משמעות. היא נמצאת על רמה געשית. סביבה פזורים הרי געש, אגמים ושפע מעיינות חמים מהם עולים ערפילי אדים צחורים כמו שֵׁד שיוצא מבקבוק ומתפזר לתוך רַסְטוֹת של יערות סבוכים. מזג האויר שמתבהר, מגביר את הווליום של צבעי השלכת ומחדד את הכחול העמוק של שלושה אגמים שמתגלים במסלול היקפי שלקראת סופו חסום בשלטים עם גולגלות שמתריעים מפני הרעלה של גז.

מגיעים לקוֹקוֹ גַרָאז׳, גסטהאוס מהמם בקרחת יער שבנה קיהָרָה, טכנאי מסוקים ביחידת חילוץ והצלה של חיל האוויר היפני. יצא לפנסיה לפני 7 שנים, רכש את המקום, קרא לו על שם בתו, קוֹקוֹ ובנה את הכל בעצמו. הוא בוחר לכתוב את שם המשפחה שלו עם קנג׳י שמסמל ניצחון. מגיע לו. אומן. העיצוב מושלם, מאובזר, מפנק ובעיקר עשוי מחומרים משובחים. אנחנו לבד בפנטזיה מגולפת עץ.

בערב האחרון שלנו, מצטרף קַאנְטוֹ. אצבעוני בן 24. שמקבל את החדר בעליית הגג. הוא מגלה עניין בלדבר אנגלית. ודרור מצטרף אליו בשיחה ערה. הוא עובד כבר 3 שנים ככלכלן בבנק ובשאיפה להמשיך לעבוד שם כל חייו. אני אוהב את הבנק. הוא אומר. וכהוכחה לעוצמת אהבתו הוא מחפש באצבעות קטנות מהירות תמונה מיום גיבוש של עובדי הבנק. תמונה טיפוסית. המנכ״ל במרכז וסביבו במערכת השמש, העובדים שמניפים ידיים בתנועות ניצחון של אקזיט.

שיהיה בהצלחה קאנטו. אני מסננת מתוך כורסת המסז׳ שלועסת לי את הגוף.

השיחה שלהם תופסת כיוון ומתפתחת בעזרת נחישות, בירה וְגוּגֶל טְרַנְסֵלְט. גם אני תופסת כיוון מאוזן ליד האח, מקשיבה לפצפוצי העץ והַשָּׂפוֹת.

בקוֹקוֹ גַרָאז׳ אני ישנה כאילו אין מחר. השקט, הטמפרטורה, התאורה, שמיכת הפוך הקלה שעשויה מענני נוצות, מצליחים להרדים לי אפילו את החלומות.

לפני שאנחנו עוזבים את קוֹקוֹ עדן. דרור מזמין את קיהָרָה להתכבד בקפה ועוגיות וגם מנסה להסביר לו את המשפט: Be a guest in your own house. קיהָרָה מבין את המילים אבל מפספס בגדול המשמעות. התוצאה - הוא מקדים אותנו ואץ-רץ למטבח כדי לטחון לנו קפה משובח בפרקולטור קסמים ידני ופשוט.

בבוקר נפרדים בנשיקות סלפי.

קְיּוֹצְקֶטֶה - למדתי סוף סוף להגיד - זה נסיעה בטוחה.

אז קְיּוֹצְקֶטֶה גם לכם.

סיגלית

JR II • 1 • יפן סיבוב שני

ההתרגשות לפני הנסיעה לְיַפָּן פיעמה בי הפעם קצת אחרת. כמו לחזור למקום מוכר ואהוב אבל עם קוֹרט חרדת בחינות. מאז הביקור הקודם, התפלשתי בארגז החול של השפה היפנית כמו לוחם סוּמוֹ. למדתי ושיננתי כ-500 קאנג׳י. דרור הרבה יותר. אני מסוגלת לקרוא הירָאגָאנָה (כתב הברות יפני). ראינו לא מעט סדרות יפניות, התמכרתי בעונג לריאליטי יפני שטחי כְּאָצָה. ובשארית הזמן שנותר, חיכיתי שיעברו הימים ויגיע הסתיו ואיתו גם ה-5 בנובמבר.

אז הנה אני כאן. אני, ודְּרוּרוֹ סָאן.

התכנית בגדול, 4 שבועות יפניים. נוחתים באי הדרומי קְיוּשׁוּ, הנמצא מול חופי סין וקוריאה. ממריאים חזרה מטוקיו. התכנית בקטן - דיפוזית. לחיות ולשוטט בין האנשים והנופים.

תחנה ראשונה פוּקוּאוֹקָה, העיר הגדולה בקיושו והשער הדרומי של יפן. אתנחתא קצרה להשוואת לחצים בין הַנּוּן הסופית של יפן לַוָּו העקומה של יפו ושדרות ירושלים, שמאז עבודות הרכבת הקלה מזכירה את תעלת בלאומליך, רק בלי בּוֹמְבָּה צוּר.

בעוד יומיים נשכור רכב יפני טיפוסי. שִׁבּוּט מיניאטורי של מיניבוס ונצא אל המרחבים ההרריים, המיוערים והגעשיים של האי קיושו, חמושים באוצר מילים עפרונות, סְקַצְ׳בּוּק וגיטרה.

פוּקוּאוֹקָה גדולה. אנחנו מסתפקים ברדיוס של 500 מטרים מסביב למלון. לידינו אטרקציה מספר אחת -״קָאנָאל סיטי״. מֶגָה-קניון. עיר בתוך עיר. בכל שעה עגולה נוהרים ומתקבצים ראשי פטריות לתעלת מים מלאכותית כדי לצפות במפגן פירוטכני של מזרקות מים שעולות, יורדות, חגות ומשתוללות לקצב מוזיקת פופ-קלאסי מודרני. אני מרותקת. כשמתחילה המוסיקה של אגם הברבורים, אני חוככת בדעתי אם זה מרשים או מטופש. כל התשובות נכונות.

סופשבוע בקאנאל סיטי מביא איתו גם להקות פופ סוג ד׳, אַנִּימוֹת בנות 15 במיני וקוקיות שמאנפפות, צווחות ומניפות ידיים בדרמטיות בתוך אולם קטן עמוס מעריצים. גם אני נדחפת פנימה. הפרופיל הממוצע של הקהל - גברים בודדים בני 50 ומעלה. אני במקום ובגובה הנכון. לא במין הנכון. הם מצטרפים בפזמון ומפגינים גמלוניות עצובה בניסיון לחקות את המוטיב החוזר של תנועות הידיים. חברי המועדון, רוכשים דיסקים, פוסטרים, אוספים חתימות ומלווים את הלוליטות בדרכן לפרוץ ולהתפרסם מחוץ לקניונים של ארץ השמש העולה. ראיתי דוקומנטרי בנטפליקס על התופעה הזו (״טוקיו איידול״) מעניין ומדכדך באותה מידה.

הַגֵּ'ט לֵג הדרומי של פוקואוקה מעיר אותי באמצע הלילה ובדרור תהפוכות נפש והרהורים על החיים ומשמעותם. אני מקשיבה וצופה במקביל בסרטון של טל מצייר קיפוד ושואל אם אפשר לאכול אותו. אחר כך מתמסרת ושוקעת גם אני בחרדה קיומית ויראלית שנרגעת בְּסֶבֶן אִלֶבֵן בעזרת כוס קפה ובננה. אנחנו מעבירים את השעות עד הבוקר, בחוסר משמעות, כמו שני קופיפים פוקוקים, על ספסל, בשקט, במקדש שינטו שכונתי ליד המלון. הלילה לפעמים ארוך מידי. אני מחכה לשעה שש בו אטבול בּאוֹנְסֵן של המלון שיפתח לי את הנקבוביות ואולי עוד כמה צ׳אקרות חסומות.

אבל החיים מקבלים תפנית פלסטית כבר בשיטוט בוקר במקדש ליד המלון, כשאני נתקלת בתלמידי סוּמוֹ חשופי ישבן עסיסי ארוז בחיתול חוטיני, עם קוקו קטן ובלי סראפן. הם מבצעים תרגילי מתיחות ומפגינים גמישות של בלרינה. נעים ומזיזים עשרות קילוגרמים מצד לצד כמו מטוטלת. הקרבות לעומת זאת ממש קצרצרים. כמעט מיותרים. קראתי שתוחלת החיים של לוחמי הסומו נמוכה בכ-10 שנים מהממוצע ביפן. מעניין אם הם בוחרים בקריירה של סומו כי הם כבר שמנים. במזג אוויר מושלם, בהיר ושמשי אנחנו יוצאים לדרך. מנסה לזהות את הכתוב בשלטים אבל צריכה הרבה יותר זמן כדי לשלוף מהזיכרון. דרור מזכיר לי. מצליחה להבין את הרעיון הכללי. זהירות אבנים נופלות. בפעם הקודמת הייתי אדישה לכתב ולשלטים ועכשיו אני מתקשה להתעלם מהם. נפלאות המוח. חולפים על פני כפרים קטנים שמנקדים את העמק במחוז הִיטָה. רוב הכפרים מתמחים בייצור ידני של כלי קרמיקה מאז 1700. ארובות, מפוחים וכבשנים חפורים בצלע ההר ומופעלים על ידי כוח המים. פס הקול של הכפר הוא הלמות פטישי עץ ענקיים שמתמלאים מים, עולים יורדים, חורקים ומייבבים, שופכים וּמַכִּים. וחוזר חלילה.

בכפר אוֹנַטָה שחבוי בין ההרים, אני פוגשת את גברת פלפלת, יפנית קטנה שיושבת כאן משנת 1700 ומנגבת מאות קערות קטנות של קרמיקה שעומדות לייבוש בשמש. אני מתקרבת. קוֹנִיצִ'יוָוה. היא מתעניינת מהיכן אני. יִשׂרָאֵרוּ גִּ'ין אני משיבה בביטחון. קונה 2 קעריות לאורז. סופרת את הכסף ביפנית. אַריגַטוֹ גּוֹזַיֵימָאס. דרור רץ לעברי צוהל. הוא הצליח לשאול איפה יש כאן מסעדה, עם ההטיות הנכונות ובלי לטעות. לפעמים אני חושבת שאנחנו באמת שני סתומים.

האוכל מושלם. טרי. טעים. במידה הנכונה ומורכב מהרבה צלחות קטנות שהופכות את הארוחה למסקרנת. הצלחתי לשאול בקלות איזה דג זה. נָאן סַכָּנָה? התשובה היתה יָאמָמֶה, שזה בעצם טראוט בשיפוד על גחלים. יאממי.

מתגלגלים בדרכים ההרריות, חוצים גשרים ענקיים מעל יערות וצוללים לתוך מנהרות ארוכות. גם אני נוהגת. למרות שזה בצד השני. הגודל של הרכב טוב לי. רק בפניות מפעילה לפעמים את הוישרים. הפעם אנחנו לנים בגסטהאוס. ישנים כמו מרמיטות על פוטון ומחצלת טאטאמי. הסטנדרטים כאן טובים כל כך שזה מביך.

יוּפוּאִין - עיירת מעיינות חמים למרגלות הר מפגינה מגוון מרשים של צבעי שלכת, כאילו כל העצים מרחו פּוּדְרָה וחלקם קצת הגזימו. הטבע סביב מקסים ואנחנו מטפסים ומטפסים ומטפסים כדי לגלות שגם מלמעלה הוא מקסים. אחר הצהריים מסתובבים ברחובות הקטנים לצד נחילים של תיירים מסין. אני שוקלת לחטוף איזה סיני קטן אחד לגיאצ׳ו שהתחיל ללמוד השנה סינית וכלכלה באוניברסיטה. שיהיה. לצורכי תרגול.

דרור מגלה בְּגוּגֶל מֵפְּס שיש בסביבה מוזיאון לאופנועים ו/או/גיטרות. המידע של המבקרים לא חד משמעי. שלט פרוביזורי קטן במעלה ההר ליד קראוון גדול מודיע שהגענו ליעד. מתוך הקראוון שביעד, יוצא לעברנו יפני גבוה לבוש ג׳קט בצבע תה ירוק מעוטר בדרקון. יוּשִׁי קוראים לו. הַאי. מוזיאון. ופותח בפנינו דלת של האנגר שנראה כמו מחסן אריזה של בטטות. בתוך ההאנגר מסודרות על סטנדים, 120 גיטרות מכוסות בניילון ממדינות ופירמות שונות, החל משנות ה-30. מעוטרות, מסוגננות, גדולות וקטנות, יקרות ויקרות יותר ומסוגי עץ שונים.

הוא מסביר ביפנית. אנחנו מנסים לעקוב. הוא עצמו לא יודע לנגן על גיטרה, מנגן על תופים. בתום הסיור, אנחנו מתיישבים על כורסת עור שחורה ונוחה, דרור מצליח לנהל איתו שיחה, שולף אוצר מילים מרשים וגם גיטרה משנות ה-60 ופוצח בשיר. יושי מתמוגג, צוחק, והעיניים שלו נעלמות לגמרי. הוא מתעניין במסלול שלנו. אנחנו מספרים. הוא מתרשם. ואז שואל אם אנחנו מתעניינים גם בסמוראים. כן. בטח. חלק מחברי הטובים ביותר הם סמוראים.

הוא פותח ארגז קרטון בתוכו אוסף לא יאומן של חרבות סמוראים. חלק מהחרבות בנות 400 שנה, רובן מתקופת אֵדוֹ. הוא אוחז בידית החרב המעוצבת ביראת כבוד ומדגים למה כל אחת מיועדת ואיך בדיוק צריך להניח אותה על המתניים. אני רואה בדמיוני את גיא ההריגה. צווארים שסועים, ראשים ערופים וכרסים מחוררות אבל גם שמה לב שחוץ מגיטרות, יש כאן עוד הרבה דברים מעניינים. כדים ענקיים, ערימות של מגזינים ישנים של אופנועים. אנציקלופדיות יפניות והרבה מאוד אלבומי תמונות.

אני שואלת אם אפשר להציץ באלבומים. הַאי. הַאי. בזהירות אני מדפדפת באלבומים יפנים מפעם, עם דפים משובחים מופרדים על ידי דפי תחרה. תמונות משפחתיות בחום צהבהב מלוות בכיתוב, בתי כפר, טוקיו בשנות ה-40. טקסים וחגיגות. יושי מחייך גאה ומצביע. אוקאסן (אמא) אוטוסאן. וזה הדוד שלו המפורסם, שהיה קצין בכיר במלחמת מנצ׳וריה. אני מגלגלת על הלשון בהתרגשות את המילה מנצ׳וריה, מביטה בתמונות ומרגישה שאני בסיפור אחר.

רסיסי מידע שנאספו ביפנית מרוצצת, אנגלית שבורה ואינטואיציה. הוא נולד בטוקיו. היה בעלים של עסק למכירת אופנועים בטוקיו. מעולם לא יצא מיפן אבל מתפאר באוסף תמונות של חבר שלו, פּוֹל, שטייל בכל העולם ואפילו צילם את מלכת אנגליה מקרוב במהלך מצעד. הוא התחיל לאסוף גיטרות עוד כשהיה נער צעיר. סגר את עסקי האופנועים לפני כ-15 שנים. עזב את טוקיו ועבר לגור בקראוון ביופואין.

קשה להעריך את הגיל שלו. הוא נראה בן 50 וקצת אבל יש סיכוי סביר שהוא בן 93 וקצת. אנחנו נפרדים. הוא ממליץ לנו על אונסן בטבע. במעלה ההר. אנחנו נוסעים וטובלים בבריכה טבעית בגן עדן כשמסביבנו האדמה גועשת ופולטת אדים. hells הם קוראים לבריכות האלה.

ממשיכים למחוז קוֹמַמוֹטוֹ וְלְאָסוֹ, הר הגעש הפעיל הגדול ביותר ביפן, ואחד הגדולים בעולם. הנוף הירוק מצהיב וההרים סביב כמו ניירות מקומטים. אנחנו טסים בהליקופטר מעל הלוע ורואים את הקמטים האפורים מסביב לפה הנושף עשן. היה כייף לטוס. הגסטהאוס באָסוֹ מהמם, החברה טובה ואנחנו מחליטים להישאר עוד יום.

מבלים שני ערבים אינטימיים עם פטריק, אלמן שבדי שהחליט להתפטר מעבודתו כספרן מוזיקה, כדי לצאת לטיול של שנה. עברו כבר חודשיים. הוא מטייל בלי לטוס. נסע מהלסינקי ברכבת לנובו סיביר ומשם המשיך למזרח. כשהוא יחזור לשבדיה הוא ימכור את הבית היקר בעיר, ויעבור לבית קטן בכפר, ויחיה מעודפי הכסף. ועם טיוואני בעל שיער קיפודי שכועס ששואלים אם הוא יפני. לטאיוונים יש עיניים יתר גדולות מאשר ליפנים, הוא מתריס. ועם אָלָה, נערה בת 19, חצי גרמניה חצי קרואטית, חכמה ובוגרת שמדברת בפתיחות על הבעיות שלה בגרמניה וטוענת שירשה את הגנים הקרואטים של אביה ובגלל זה היא נוטה לדרמטיות.

ואיתי, שמהרהרת איך יראו החופים של הגולשים שנצא אליהם מחר בבוקר.

ועם דְּרוּרוֹ סָאן, שמנגן ושר עכשיו.

おやすみ יָאסוּמִי.

סיגלית