את הבוקר של הבוקסינג דיי שמסתמן כיום קר במיוחד, דרור פותח בנוק-אאוט קטן - היום הוא מתכנן לחצות את ההרים והגבעות עד ל-Matlock-Bath, כדי לצפות בשייט היתולי מסורתי שנערך בנהר פסטורלי החוצה את העיירה הסמוכה... וגם שהוא מתכוון לעשות את הדרך חזרה בנסיעה באוטובוס המקומי.
ובזמן שהוא התעטף והתכרבל זרק לעברי שהוא החליט שכדאי לפעמים להשאיר אותי קצת לבד, כדי שלא אהיה כל הזמן בצילה של אישיותו הקורנת...
אני לא משתגעת על שייט, ובטח שלא היתולי, וגם לא התחשק לי להצטופף על גדת הנהר עם כל תושבי המחוז אשר שבתו מכל מלאכתם והם רצים וגוררים עגלות עמוסות ילדים לעבר הנהר, כדי להריע, לעודד ולנופף לשלום לסירות מפרש ומלחי פופאי ...
מתאים לי להישאר כאן ולשמור על גחלת הרדיאטור יחד עם נטפליקס וספר.
לפני שדרור יוצא אל ערבות הקור הוא מגלה עניין במצב כתיבת הפרק השני של הבלוג, אני נעה באי נוחות, מעבירה משקל מרגל לרגל, משחררת את הסיכה מהשיער ואומרת ש...
יש לי ב-ג-דול את הנושאים זרוקים על הדף, וגם כמה משפטים נחמדים שיש למצוא בהם הגיון, חסר לי קצת סדר כרונולוגי, למצוא קשרים, לחבר מעברים וכאלה.
דרור מקשיב בארשת פנים רצינית ומסביר לי שקוראים לשלב שאני נמצאת בו : Vomit draft - זהו שלב חשוב בו פולטים (Vomit=להקיא) את הרעיונות, האסוציאציות והנושאים על הדף...
כן כנראה שאני בשלב ה-Vomit... אני רגועה יותר עכשיו, כשיש למחלה גם שם ...
אחרי מספר שעות של בטלה נעימה, אני מקבלת הודעת טקסט מדרור, שהוא הגיע ליעד אבל החליט לוותר על הצפייה בשיט ההיתולי, כי מסתבר שבלוח הזמנים כתוב שאוטובוס מספר 6 עובד במהלך הכריסטמס במתכונת יום ראשון, אבל לפי הלוח הוא לא עובד אף פעם ביום ראשון... לוח זמנים היתולי...
אבל זו הייתה רק סנונית ראשונה שבישרה על השיתוק המסחרי המוחלט שנמשך ונמשך, עוד מספר ימים אחרי הכריסטמס.
אין אוטובוסים, תריסי החנויות מוגפים, במסעדות כבה האור ועל דלתות העץ הכבדות של הפאבים תלויים פתקי התנצלות...רק קישוטי האורות שממשיכים להבהב, מזכירים את ליל אמש ומפיחים תקווה בלבבות הצמאים לכוס בירה צוננת.
הופתעתי לגלות שאפילו המכולת של המשפחה ההודית בסוף הרחוב סגורה. אפילו הם? שבדרך כלל פתוחים לפני ואחרי כולם, ומקפידים שבכל רגע נתון יאייש את עמדת הקופה פקיר השומר על צ׳קרת הכסף?
אנחנו המומים...שילוב נוצרי-אכזרי של יום כיפור ותשעה באב יחד...
מתוך זחיחות של תושבי יפו, ארץ ה-24/7, היינו שאננים, מה שאומר שכבר יומיים אנחנו שורדים על פת לחם וחמאה (די טעים על טוסט) ומקנחים בשברי עוגיות ״מינס פאי - mince pei, שזה סוג של מעמול ומאוד פופולרי בתקופה הזו של השנה וכמעט בכל מקום שאלו אותנו ״האם כבר הספקתם לטעום מינס פאי?
כן. טעמנו. לא ביג דיל.
אבל לפני התענית שנגזרה עלינו, אכלנו ושתינו יפה ובשפע, וזה עוד לפני סעודת החג הרשמית.
השכנים, בעלי צמד הלבראדורים, שחולפים על פני החלון שלנו הלוך ושוב חמש פעמים ביום, ביחד ולחוד, הזמינו אותנו להצטרף אליהם לפאב הגדול אשר בכניסה לעיירה. פאב שמשמש גם כמלון קטן בשם:
״The Red Lion״ כדי לשוחח ולשתות דרינק בחברתם לפני שהם מתקפלים לסעודה.
מסתבר שזהו מנהג מקובל להסתובב ברחובות ובין הפאבים, לעשות קצת מינגלניג ולברך את העוברים והשבים בסגנון גמר חתימה טובה...
בדרך לשם דרור מספר שמתחת לרחבת הפאב קיימים מחסנים תת קרקעיים ענקיים בהם נהגו לאחסן לתסיסה כמויות גדולות של חביות האלכוהול.
ידעת את זה? הוא שואל
לא, אני עונה.
מסתבר שבימים בהם העיירה פעלה כעיירת מכרות פחם, פעלו בה למעלה מ- 50 פאבים.
ולמה כל כך הרבה תשאלו?
כי בזמן שפעלו המכרות, המים לשתייה היו חשופים למזהמים רעילים ומתכות ולמעשה היה בריא יותר לשתות אלכוהול שמונע ולא מאפשר לסוגים שונים של בקטריות להתפתח.
וככה יצא, שבמקומות בהם פעלו מכרות הפחם - פעלו בהתאמה גם הרבה פאבים.
מה שאומר שמתחת לכל קוטג׳ תמים וחמים, ממש כמו בישובי עוטף עזה, משתרעת לה רשת של מנהרות שמחברות את מרבית הפאבים אל המחסן המרכזי וכ-ולם מגיעים אל מתחת לפונדק הדרכים הזה, שעוד רגע ניכנס אליו. רשת המנהרות איפשרה גם תנועה של שוק שחור מתחת לאפם של שלטונות המס, תרתי משמע.
האדמה מתחת לכפות הרגליים מרגישה פתאום שברירית ודקה ואני ממהרת להחיש את צעדי...
ועוד אנקדוטה פמינסטית מעניינת לפני שאני נעלמת אל מנהרות הנשייה... מסתבר שמרבית הפאבים היו בבעלותן ובניהולן של נשים אלמנות.
ולמה נשים אלמנות תשאלו? (-:
כי האלמנות שרצו לשרוד את חיי העוני שנגזרו עליהן ועל ילדיהם, היו נוהגות לבשל את הבירה במרתף הבית ולדאוג לחימום של חלל החדר המרכזי וככה התאפשר להן להזמין פנימה, אל תוך ביתן את הכורים הצמאים בסוף יום העבודה המפוחם.
הכורים היו נכנסים אל החדר המחומם והאלמנות היו מוכרות ומגישות את הבירות והאלכוהול שהכינו במרתף.
וכל הביזנס הפמינסטי הזה התרחש בבית הפרטי, שהפך לציבורי -Public House, ומכאן התפתח המושג פאב, וככה כולם היו מרוצים, חוץ ממרגרט תאצ׳ר...
אלה היו 60 שניות על 50 פאבים.
דרור יודע המון המון המון דברים...ועכשיו גם אנחנו.
בפאב, צמד הלבראדורים שוקעים על כורסאות העור החומות והכבדות ומפליגים בנוסטלגיה, הרחק עד לשנות ה-70 העליזות, כשנסעו לצרכי עבודה להתגורר בערב הסעודית, ומשם המשיכו לספר על הטיול הגדול שעשו ברכבם הפרטי, במשך מספר חודשים מערב הסעודית, דרך סוריה, טורקיה, מזרח אירופה עד לעיירה הקטנה במרכז אנגליה.
אחר כך הם שואלים מה דעתינו על הבחור החדש שהגיע לשכונה וחושפים בין החיוכים לשיניים, שמרנות-פוריטנית וקורטוב של הומופוביה.
אנחנו כמובן אוהבים אותו כמו שהוא. עם בת הזוג מגואם ומכנסי הברמודה.
אחרי הסיבוב השני של הבירה הם כבר מעיזים בנימוס אנגלי ואף אדום, לרחרח את עמדתינו הפוליטית ומה אנחנו חושבים על ההצהרה האחרונה של טראמפ להעברת השגרירות לירושלים...אנחנו מורחים אותם יפה בתשובה קוסמופוליטית וחגיגית בסגנון... אז למה לי פוליטיקה עכשיו?
בדרך חזרה מהפאב האויר קפוא, ארובות הבתים מעשנות ומחלונות הבתים בוקע אור צהוב וחם.
כשאנחנו מתקרבים לקוטג׳ אנחנו נתקלים לראשונה, פנים אל פנים, בבת הזוג הגואמית של השכן, שנראית להפתעתינו הגדולה והרבה לגמרי אנגליה ורק מעט שזופה...
היא מברכת אותנו במרי כריסטמס לבבי ובשני משפטים רהוטים וקצרים מנפצת לרסיסים את התיאוריה הגואמית-קוואנטית שבניתי במשך פיסקה שלמה בבלוג הקודם, ויותר מזה, חושפת כשלים חמורים בהבנת הנשמע...
אז אני עושה קצת סדר...למיסטר פוסטמן קוראים דודג׳ ולא גוויין או דוויין
והכשל הנוסף...וזה די מביך... זה שהיא בכלל לא הגיעה מגואם (שבאוקיינוס השקט) ...אלא פשוט נחתה אתמול מחופי גואה (שבהודו), שבה מביקור משפחתי...
כמה פשוט...
היא חמודה מאוד ומשוחררת ואנחנו כשגרירים של רצון טוב ושלום עולמי, מזמינים את שניהם אלינו ליום רביעי, ל-hang around, כמו שאומרים. הם מאוד שמחו ודודג׳ הודיע שיביא איתו בירה מאוד מאוד מיוחדת.
הזמן דוחק ואנחנו לא מתעכבים ללקק את הפצעים שלי, וממשיכים בנונשלנטיות לעבר היעד הבא, ארוחת הכריסטמס האלטרנטיבית בפיצריה ״ג׳ינו״ יחד עם מארי שחזרה מפריז, מלאני, בעלת המקום ושאריות הפליטה של המשפחה שלה.
השולחן של בני המשפחה נראה מבולגן ונטוש בחלקו. חלק מבני המשפחה כבר סיימו והלכו וכשאנחנו נכנסנו, נשארו עדיין יושבים האבא (הזועף) של מלאני - בתפקיד ארצ׳י באנקר, האמא שהייתה אפאטית ו/או שתוייה והגיס שבלט במראה עדכני-אופנתי בסגנון אלביס קוסטלו .
מארי הגיעה באיחור על האופניים שלה, זרקה אותם בפינת הרחוב ורצה מהר פנימה בצעקות רמות של "ז׳ווי נואל״ שזה ״מרי כריסטמס״ בצרפתית.
בתנועות גוף דרמטיות ואיברים שלוחים לכל עבר שיתפה את הנוכחים תוך כדי שהיא מתקלפת ועורמת על הכיסא כובע, שלושה צעיפים, מעיל פרווה וארבע שכבות של סוודרים... מתלוננת על המסע המתיש והארוך שלה ברכבת מלונדון לכאן, אחרי שזו עצרה מספר פעמים בדרך, בגלל נסיונות התאבדות על המסילה...
הפי כריסטמס טו יו טו.
שתויים מעט מעל המותר, הצגנו את עצמינו קלות, דרור הניח את הגיטרה למרגלותיו כמו אקדוחן שצריך את הנשק שלו קרוב, מה שהסתבר בהמשך כמהלך מבריק.
מלאני הצביעה ביד אחת על הפוסטר של הציפורים וביד השנייה שלחה אצבע מורה לעברי, ואת מארי - אין מי שלא מכיר.
הגיס-קוסטלו טען שהוא נשוי לאחות של מלאני ושהוא גם גניקולוג וכל משפט שיצא מפיו היה מתחכם, ציני וסרקסטי. ברוב המקרים, לא הצלחתי לעקוב ולהבין האם הוא מספר בדיחה או חידה והעדפתי לאזן את כמויות האלכוהול בפחמימות ריקות.
אני מאוד מקווה שהוא יותר ברור במהלך פרוצדורות גניקולוגיות...
הם שואלים מי ולמה אנחנו פה, אנחנו למדנו לתת תשובות מומצאות בחלקן, כאלה שגוררות הכי פחות שאלות מיותרות. מלאני פיזזה סביבנו נלהבת מתמיד וסיפרה שלפני חמש שנים ביקרה מספר שבועות בישראל.
אנחנו בוחרים 3 פיצות מושחתות מהתפריט, אבל עוד לפני שהיא נעלמת אל המטבח, דרור פותח את בקבוק היין שהבאנו, ממלא לכולם את הכוסות ומודה על ההזמנה והזכות לחגוג איתם יחד.
וכטוב ליבו ביין מוסיף ומספר, כי האורחים שפוקדים את הקוטג׳ שלנו, משבחים רבות וממליצים ב״ספר האורחים״ את הפיצריה המיוחדת שנמצאת בפינת הרחוב.
מלאני מקשיבה ומחייכת בעיניים מבויישות בעוד אבא ארצ׳י פוער זוג עיניים בתדהמה סקפטית ואפילו שולח קריצה לכיוון הגיניקולוג כדי לקבל חיזוק ואגינאלי ואז מרהיב ומתקן... שהוא ה-owner של הפיצריה וגם שהוא לא יודע מי אלה ה-״אורחים״ - אבל הוא בהחלט לא מרוצה...ואפילו מודאג מאוד מהדרך ״המיוחדת״ שמלאני מנהלת אותה.
חצוף!
אני מתכווצת בכיסא והופכת לשלולית.
מארי באינסטינקט צרפתי ממהרת לשאול מי רוצה עוד יין...
ודרור באינסטינקט של אקדוחן, סוחב לידיו במהירות את הגיטרה ומסיים לאלתר את משבר ליל הסדה, בשיר מהרפרטואר האחרון שלו על התנועה לעבר עתיד חדש, כשבדרך נופלים לאיטם רודפי התקוות הגדולות, והמנצח הוא זה שצועד בסוף היום עם כוס משקה, חיוך ושיר אל המקום שבו הוא רוצה להיות.
עם חיוך או בלי, אני כבר רציתי להיות מאוזנת במיטה.
התעוררנו עם האנג אובר וקיבה נקמנית לפתיתי שלג רכים והודעה ארוכה מנאדין, הרוזנת בדימוס של אימפריית הגנרטורים, שפורסת בפנינו מספר אפשרויות להיפגש איתה ועם פיט, הבן שלה בחווה העצומה שלה על ראש הגבעה.
נאדין מופרעת לגמרי, פריקית של סדר ונימוסים, מציעה בכל אפשרות שעה, תפריט וקונספט אחר.
אני מתעודדת מהעובדה שהיא לא טורחת לציין גם את קוד הלבוש המתאים לאירוע, כי יש לי בדיוק 2 חולצות, שאחת מהן בכביסה, שמלה קייצית מיותרת וזוג אחד של מכנסיים. מלאי מצומצם ביותר הודות לתהליך ה-Decluttering והשאיפה למינימליזם, ויש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל בקיצור...זרקתי כמעט את כל תכולת הארון ועכשיו מאוד קל ופשוט להתלבש, כי אין לי בגדים.
אני חוזרת לקרוא שוב את ההודעה, ומתוך כאב הראש המתפתח, אני בוחרת באפשרות הראשונה ובהודעה אוטומטית של גוגל... ״Lovely, see you there״ אני מסיימת את חליפת המכתבים.
נהיה אצלה ב-12.
כמפגן תמיכה בשכן, דרור יורד במדרגות לבוש מכנסיים קצרים...ואני כמפגן תמיכה בעצמי, עוטה עלי מעיל צמר שהיה בשימוש רק בנובמבר 2014, בקראקוב.
היה מקסים כתמיד. הבית המדהים שלה היה מקושט לחג כמו פנטזיה מארץ האגדות וכעומס הקישוטים ככה בלטה יותר בדידותה. נאדין היא אישה מאוד מיוחדת, סופר אינטלגנטית עם הומור עצמי ולב גדול רחב וטוב.
ואני מרגישה מאוד קרובה אליה למרות ה-או-סי-די והגינונים המלכותיים המעייפים שלה.
פיטפטנו על כאן ושם בזמן שדרור ופיט ניגנו בתוך תפאורה מכושפת ובלתי ניתנת לתיאור במילים...ולכן אני מצרפת תמונות.
גם על הארוחה עם השכנים החדשים אני בוחרת שלא להרחיב, כי זה דורש מדיום אחר - חשבתי על סדרה בנטפליקס או הפקה של סרט דוקומנטרי.
בכל אופן, אבל אני שמחה מאוד שהם יהיו כאן לידינו ושנזכה לפגוש אותם מפעם לפעם. חוץ מזה שיש משהו בדודג׳ שמזכיר לי את אבא שלי, עוד לא הצלחתי להבין מה...אולי המצח?
תודה לכם,
שבת שלום, שנה טובה ונתראה ממש בקרוב!
סיגלית
מצרפת תמונות ולינק לוידאו של דרור ופיט אצל נאדין
