רציתי לכתוב ולשלוח בלוג כבר בימים הראשונים, קצת אחרי שהגענו.
בישיבת המערכת שניהלתי ביני לבין עצמי, הצבתי לעצמי כמטרה לשגר שני בלוגים בסך הכל, כשהראשון יגיע לתיבות הדוא״ל של קוראי הנאמנים ביום שישי והשני מספר ימים לאחר הכריסטמס.
זה לא קרה… סתם כי העדפתי להתעצל, להתעצץ וגם חוויתי סוג של מחסום כתיבה… היה חסר לי הניצוץ…
אבל איך שהוא לפני שעה קלה, לגמרי בהפתעה, הרגשתי איך המחסום נפרץ ומשתחרר והכל הודות לשכן החדש והמתלהב שעבר לגור לידינו בסמיכות.
זה קרה כשיצאתי לזרוק לפח את שלל קופסאות הקרטון של אמאזון (״יבדל״א). חבילות חומות קטנות משקשקות שנשלחות לכאן בקליק מהחמ״ל הרמת-גני של מיכל, עופר וטל, מובלות על ידי שליחי הדואר בצו של המלכה האם, וממתינות מבויישות ליד דלת העץ הכחולה של הקוטג׳ שלנו.
בעודי דוחסת ומהנדסת את הקופסאות לתוך הפח, מיהר לעברי בצעדים נמרצים, איש קטן-קומה, בשנות ה-50, חבוש כובע צמר שטוח, מכנסיי ברמודה קצרים (7 מעלות!), שולף מתוך כיס מכנסיים עמוק כף-יד קטנה וחמימה ומושיט אותה לעברי שלופה כמו חרב.
״נייס טו מיט יו טו״
אני מורחת חיוך על פני ומנסה לבטא את שמו ללא הצלחה משבשת ומסקלת אותיות. אולי זה דוויין או גוויין…
הוא מספר שאת דרור כבר הספיק להכיר, וגם את זוג הארכיטקטים שגרים ממול ואפילו את השכנים עם צמד כלבי הלבראדור, ועכשיו הגיע הזמן להכיר גם אותי, ו… ״לא! אל תגלי את שמך, אני כבר יודע…סידרי…סידלי…״
לאור פרצי האנרגיה והדרך בה עף על עצמו בגובה רב, החלטתי לא לנסות לתקן אותו, סידלי נשמע לי שם הולם לשעה הזו של היום.
הוא הוסיף שהוא ממהר לתחנת הרכבת כדי לקבל את בת זוגו, ומדגיש כי בת זוגו היא ילידת גואם…מדינה קטנה, אי שם באוקיינוס השקט ושהוא ובת זוגו הגואמית עוברים לכאן מדרום אנגליה, מברייטון.
בזמן שאני מנסה לקלוט את המילים מתוך שטף הדיבור ההיסטרי שלו, הצלחתי לזהות בסדר הזה את המילים: רשיון נהיגה בגיל 38, אפילפסיה, שלילת רשיון, ברייטון והורים יהודים.
בשורה התחתונה - השכן החדש שיגור בבית מספר 15 הוא נצר למשפחת היהודי הנודד וכמשולל רשיון, בחר להעביר את חפציו מברייטון לכאן ברכבת, נוסע הלוך-חזור, בכל פעם עם ארגז נוסף. עוד למדתי שהוא עובד בדואר כדוור בשלהי הקריירה שלו ובשעות הפנאי הוא אוהב לכתוב סיפורים ולפתור תשבצים.
וככה יצא שבעזרת ערימה מבולבלת של מיסטר פוסטמן אפילפטי מברייטון… יש לי פתיחה מגומגמת, שם חדש ושכן חדש, ואפשר להתחיל לארוז את המילים, אע״פ שברגעים אלה ממש אני לא לגמרי בטוחה לגבי הניצוץ שניתז לעברי על ידי הגואמי-יהודי-אפילפטי הזה.…
בחודש האחרון, השתנתה סביבי התנועה על הגלובוס, נפרדתי מגיאצ׳ו שארז חפציו והרחיק להרפתקאה בצד הדרומי של כדור הארץ, קיבלתי באהבה אל חיק המשפחה נכד ראשון מתוק בשם טל, הסתיימה תרועת פסטיבלי האומנות מלווה בהכרזה מינורית שלי על פסק זמן מיצירה כדי לפנות מקום להתחדשות רעננה ועוד כל מיני תזוזות בגלקסיה הקטנה היפואית שלי.
אז הביקור החורפי שלנו הפעם בעיירה האנגלית, משוחרר לחלוטין מצבעי שמן וגירי פסטל, ללא ניירות נטולי עץ, בלי ציפורים, בלי השראה בלי הפקות וגם בלי חבילת חו״ל סלולרית…
חופשת חורף כריסטמית פשוטה ורגועה.
נפרדנו מיפו ומארץ השמש הנצחית ואנחנו מקבלים בתמורה שפע של שעות בינערביים וחושך. לפעמים גם זוכים לקרני שמש חיוורת שעולה מנומנמת רק בשמונה וחצי וגם אז קורצת ונעלמת אל תוך סבך העננים עד לשקיעתה של הזריחה, כבר בשעה ארבע.
ביומיים הראשונים נכנסנו לישון כבר בשעה שבע… לא פשוט למצוא תעסוקה לשעות החושך הרבות, במיוחד אם הן בעיירה קטנה ושקטה. לפעמים אני מוצאת את עצמי חותכת את הירקות לארוחת הערב לאט לאט, מעצבת את המלפפון והעגבניה כמו בחדר אוכל של מלון באילת. מנסה למשוך זמן.
נעים לשוטט ברחובות הקטנים של העיירה בתקופה הזו שלפני הכריסטמס ולחוות מקרוב את התכונה של החג הנוצרי. העיירה מקושטת בעדינות כאילו מישהו שפך עליה דלי של אור והוא נוזל במפלים של מנורות קטנטנות שמאירות את הבניינים העתיקים ומבצבצות כמו טיפות מתוך הצמחיה ועצי האשוח.
גם אני החלטתי להתבולל מעט באוירה החגיגית, וקניתי זר עמוס קישוטים ממנו משתלשלים ומנצנצים שני פעמוני זהב גדולים לדלת הכניסה.
לפני שבוע, כך מספרים זקני העיירה, ירדה כאן כמות נכבדה של שלג, מה שלא אופייני לאיזור. אנחנו הגענו בסיומו של פרק השלג ובתקופה די יבשה וגם לא מאוד קרה, 7-10 מעלות ביום, בלילה הטמפרטורה נוחה מאוד, 30 מעלות מתחת לפוך.
הצמחים בעציצים התכווצו והשחירו, גם הנוף מסביב נצבע בשחור וירוק והעצים עומדים חשופים ערומים כמו אודים עשנים כשהצמרות שלהם נעלמות בתוך הערפילים.
כל עוד יבש וקר במידה סבירה, אני מצטרפת לדרור להליכת בוקר מאתגרת במידה קלה עד בינונית, שעה וחצי עד שעתיים שכוללים הרבה מאוד עליות לטעמי ועוד יותר בוץ, שנדבק יחד עם עלים, ענפים ואבנים לנעליים עד שהם מתרחבות כמו סנפירים וכל צעד משמיע קול נפץ של ביצבוץ.
אנחנו יוצאים עטופים בכפפות, צעיף וכובע ומתחילים לטפס אל מצפה הכוכבים שנמצא על ראש הגבעה הקרובה, משם אנחנו יורדים ועולים אל גבעת טורבינות הרוח, עוצרים להביט בפסל קטן של פיל מעץ שמונח על סלע גדול, גל-עד של בחורה מקומית שמבקשת להנציח את אהוב ליבה אשר יצא לטיול במזרח ולא חזר ואולי אף פעם לא יחזור… לא ברור…
היא מקפידה להניח פתקי אהבה ושירי געגוע נוגעים ללב. לקראת החג היא הניחה שרשרת אורות סולרים סביב הפיל שדולקת עם החשיכה.
בזמן שאנחנו צועדים, אני חושבת איך כל החוויות כולן, מורכבות מפרטים שוליים ואיזוטרים שיש להם משמעות כלשהיא רק בגלל שנתקלנו בהן.
משם אנחנו עולים ויורדים לבית קפה קטן בצומת דרכים בקרומפורד. את הדרך חזרה אנחנו עושים בלנד רובר מפואר של חוואי מהאיזור שפגשנו בבית הקפה והציע לנו טרמפ חזרה.
בדרך הוא מתלונן על ההוצאות המטורפות שהבלאדי חג הזה מייצר ושהכל כל כך ממוסחר ומלא בקניות טפשיות ואיך האנשים שכחו בכלל את הערכים האמיתיים של החג… ושהוא כל הזמן נשלח לקנות עוד ועוד מתנות וכרטיסי ברכה לכבוד ה״”Boxing Day.
ה״”Boxing Day מסתבר לא קשור בכלל לקופסאות אריזת המתנות כפי שחשבתי בתמימותי… זהו מנהג שהתפתח באנגליה ומקורו בתקופה של אדונים ומשרתים. המשרתים שנאלצו לשרת את אדוניהם במהלך החג, היו מקבלים מאדוניהם ביום שלמחרת, קופסאות שהכילו שאריות של אוכל מהסעודה, כדי שיקחו למשפחותיהן. מזה התפתח המנהג המודרני לחלק קופסאות מתנה לכל הסובבים אותך.
לשמחתי, אנחנו פטורים מכל משחקי הקופסא…אבל משתדלים לספוג אווירה.
נדחפים בין לבין להקשיב למזמורים בכנסייה או צופים בהצגות מסורתיות היתוליות שנערכות בפאבים על ידי חבורות תיאטרון מקומיות מחופשים לסנטה-מריה ויושוע הקטן.
בכלל יש כאן אינפלציה של סנטה קלאוס, הם אורבים בכל פינה, ליד העגלות בסופר, בין המכוניות במגרשי החניה ואפילו אתמול הקיש ועמד מולי בפתח הבית סנטה-זאכן עם מצנפת ללא פונפון וחליפה בלוייה עם תפרים רופפים.
בתנועות עייפות של סוף יום שלף מתוך תיק צהוב וגדול של טכנאי טלויזיה, לוחות שנה, בטריות, מנורות צבעיוניות ושאר ירקות כריסטמס. קניתי שני לוחות שנה ל-2018…הנחת כמות…
הסנטה הקשיש הזה יחד עם הכרס המוצקה שלו הזכיר לי את יעקב, רוכל מיתולוגי שהיה נושא על הגב כמו שק פחמים, סדין עמוס פריטי טכסטיל, ממש כמו בחנהל׳ה ושמלת השבת.
הוא היה מגיע לקריית מלאכי מידי חודש או יותר, ובמיוחד הקפיד להגיע עם מרכולתו המעאפנה לפני החגים. כשהייתי מזהה שהוא מתקרב לשכונה, הייתי מתפללת שהוא ידלג על הבית שלנו ברחוב קיבוץ גלויות. זה אף פעם לא קרה.
כמו מנוע טורבו ישן, הוא נשם ונשף, והתעקש לסחוב את גופו הגדול והשק העמוס במדרגות הצרות והתלולות. מטפס, מתנשף ונאנח.
אמא שלי היתה ממהרת לפתוח את הדלת והוא היה נופל בכבדות על הכורסא כשהשק לרגליו, נשען לאחור באנחת רווחה ומנגב את הזיעה שביצבצה וזלגה על האף והמצח במשיכה אחת מהירה של מטפחת בד גדולה ומטונפת, מעביר אותה גם מתחת לכובע הקסקט ובלי להסיר אותו.
בזמן שהוא יושב נרגע מרוכז בהסדרת קצב הלב, אמא שלי כבר הייתה חוככת ידיים בהנאה ומתכוננת אלי קרב.
היא נהגה להתמקח על כל פריט, ממגבת מטבח, גופיה לבנה ועד למצעי הפלאנל.
הריטואל היה קבוע ומתיש. הוא היה מתפלץ, מאיים ללכת, מתלונן על חוסר הצדק ואז נכנע ומתרצה. והיא הייתה מתווכחת, מאיימת לנתק את קשרי המסחר ולבסוף מרוקנת לו את תכולת השק במחירי רצפה ובכפולות של חמש.
כל כך תיעבתי את הגופיות, התחתונים, הפיגמות ובגדי החג המעאפנים שהביא איתו בשק.
בסופו של יום, היינו חמשת הבנות, לובשות את חמשת הפיג׳מות ומטופפות בבית כמו עדר של חמש אלפקות מטופשות.
ואפרופו ״סוף של יום״… אז את סוף הערב הזה, שהוא ערב הכריסטמס המשפחתי המהולל אנחנו נבלה בחיקה החמים והפריך של הפיצריה שנקראת ״ג׳ינו״.
ג׳ינו היא פיצריה קינקית במרחק של 20 צעדים קטנים מהקוטג׳ אותה מנהלת ב-free style אישה חביבה, בעלת כלב גדול שנוהגת ללבוש בגדים בצבע סגול… בשם מלאני.
מלאני מפעילה את הפיצריה 4 ימים בשבוע ורק על פי הזמנות מראש. יין ושתייה מביאים מהבית. המודל העיסקי שלה בנוי על אסטרטגיה מוקפדת של חוסר יעילות, חוסר זמינות וניהול על פי מצב הרוח.
עדיין, היא מתפעלת את הפיצריה לגמרי לבד ומשמשת כטבחית, מלצרית ומארחת, עוברת בין התפקידים בשקט ובנחת רוח. הלקוחות המקומיים מכירים את הפורמט האנרכיסטי של המקום והם יושבים סביב השולחנות ומחכים בסבלנות עד שהיא מחליטה לצאת מהמטבח, לוקחת הזמנה משולחן אחד בכל פעם, נעלמת שוב בלב המאפלייה ללוש את הבצק, וחוזרת עם בגדים מקומחים ומגשי פיצה טרייה וטעימה ביותר.
מלאני היא אישה מופנמת ולוקח לה זמן ארוך להיפתח, להישיר מבט או לדבר. אנחנו נוהגים לבקר בפיצריה בכל פעם שאנחנו כאן ובכל פעם אני מתפעלת מחדש כמה זה פשוט להמציא פורמט משלך ולקבוע סטנדרטים שמתאימים רק לך, וכל השאר פשוט מסתגלים להם.
בפסטיבל האומנות שהתקיים כאן בחודש ספטמבר היא הגיעה לקוטג׳ כדי לראות את הציורים שלי וגם פינקה אותנו בכוס קפה, ככה סתם. התרגשנו מהמחווה וכאות הוקרה נתתי לה פוסטר ואת הציור של הסנונית. שניהם תלויים בפיצריה במקום של כבוד.
אז בין חנוכה לכריסטמס, סנטה קלאוס לסנטה-יעקב…מלאני הזמינה אותנו לחגוג את ערב הכריסטמס יחד איתה ועם בני משפחתה בפיצריה האנרכיסטית.
היא ביקשה שדרור יביא גיטרה.
ועכשיו גם מארי, החברה הצרפתייה שלי הודיעה שתגיע.
יהיה מעניין.
חג שמיח!
סיגלית
