Xmas 2 • על צום היתולי, מנהרות, אלמנות עליזות, טאקט ואינסטינקטים‎

את הבוקר של הבוקסינג דיי שמסתמן כיום קר במיוחד, דרור פותח בנוק-אאוט קטן - היום הוא מתכנן לחצות את ההרים והגבעות עד ל-Matlock-Bath, כדי לצפות בשייט היתולי מסורתי שנערך בנהר פסטורלי החוצה את העיירה הסמוכה... וגם שהוא מתכוון לעשות את הדרך חזרה בנסיעה באוטובוס המקומי. 
ובזמן שהוא התעטף והתכרבל זרק לעברי שהוא החליט שכדאי לפעמים להשאיר אותי קצת לבד, כדי שלא אהיה כל הזמן בצילה של אישיותו הקורנת... 

אני לא משתגעת על שייט, ובטח שלא היתולי, וגם לא התחשק לי להצטופף על גדת הנהר עם כל תושבי המחוז אשר שבתו מכל מלאכתם והם רצים וגוררים עגלות עמוסות ילדים לעבר הנהר, כדי להריע, לעודד ולנופף לשלום לסירות מפרש ומלחי פופאי ... 
מתאים לי להישאר כאן ולשמור על גחלת הרדיאטור יחד עם נטפליקס וספר.

לפני שדרור יוצא אל ערבות הקור הוא מגלה עניין במצב כתיבת הפרק השני של הבלוג, אני נעה באי נוחות, מעבירה משקל מרגל לרגל, משחררת את הסיכה מהשיער ואומרת ש...
יש לי ב-ג-דול את הנושאים זרוקים על הדף, וגם כמה משפטים נחמדים שיש למצוא בהם הגיון, חסר לי קצת סדר כרונולוגי, למצוא קשרים, לחבר מעברים וכאלה. 
דרור מקשיב בארשת פנים רצינית ומסביר לי שקוראים לשלב שאני נמצאת בו :  Vomit draft - זהו שלב חשוב בו פולטים (Vomit=להקיא) את הרעיונות, האסוציאציות והנושאים על הדף...  
כן כנראה שאני בשלב ה-Vomit... אני רגועה יותר עכשיו, כשיש למחלה גם שם ...

אחרי מספר שעות של בטלה נעימה, אני מקבלת הודעת טקסט מדרור, שהוא הגיע ליעד אבל החליט לוותר על הצפייה בשיט ההיתולי, כי מסתבר שבלוח הזמנים כתוב שאוטובוס מספר 6 עובד במהלך הכריסטמס במתכונת יום ראשון, אבל לפי הלוח הוא לא עובד אף פעם ביום ראשון... לוח זמנים היתולי...

אבל זו הייתה רק סנונית ראשונה שבישרה על השיתוק המסחרי המוחלט שנמשך ונמשך, עוד מספר ימים אחרי הכריסטמס.

אין אוטובוסים, תריסי החנויות מוגפים, במסעדות כבה האור ועל דלתות העץ הכבדות של הפאבים תלויים פתקי התנצלות...רק קישוטי האורות שממשיכים להבהב, מזכירים את ליל אמש ומפיחים תקווה בלבבות הצמאים לכוס בירה צוננת. 
הופתעתי לגלות שאפילו המכולת של המשפחה ההודית בסוף הרחוב סגורה. אפילו הם? שבדרך כלל פתוחים לפני ואחרי כולם, ומקפידים שבכל רגע נתון יאייש את עמדת הקופה פקיר השומר על צ׳קרת הכסף? 
אנחנו המומים...שילוב נוצרי-אכזרי של יום כיפור ותשעה באב יחד... 
מתוך זחיחות של תושבי יפו, ארץ ה-24/7, היינו שאננים, מה שאומר שכבר יומיים אנחנו שורדים על פת לחם וחמאה (די טעים על טוסט) ומקנחים בשברי עוגיות ״מינס פאי - mince pei, שזה סוג של מעמול ומאוד פופולרי בתקופה הזו של השנה וכמעט בכל מקום שאלו אותנו ״האם כבר הספקתם לטעום מינס פאי? 
כן. טעמנו. לא ביג דיל.

אבל לפני התענית שנגזרה עלינו, אכלנו ושתינו יפה ובשפע, וזה עוד לפני סעודת החג הרשמית. 
השכנים, בעלי צמד הלבראדורים, שחולפים על פני החלון שלנו הלוך ושוב חמש פעמים ביום, ביחד ולחוד, הזמינו אותנו להצטרף אליהם לפאב הגדול אשר בכניסה לעיירה. פאב שמשמש גם כמלון קטן בשם:
 ״The Red Lion״ כדי לשוחח ולשתות דרינק בחברתם לפני שהם מתקפלים לסעודה. 
מסתבר שזהו מנהג מקובל להסתובב ברחובות ובין הפאבים, לעשות קצת מינגלניג ולברך את העוברים והשבים בסגנון גמר חתימה טובה... 

בדרך לשם דרור מספר שמתחת לרחבת הפאב קיימים מחסנים תת קרקעיים ענקיים בהם נהגו לאחסן לתסיסה כמויות גדולות של חביות האלכוהול. 
ידעת את זה? הוא שואל
לא, אני עונה.
מסתבר שבימים בהם העיירה פעלה כעיירת מכרות פחם, פעלו בה למעלה מ- 50 פאבים. 
ולמה כל כך הרבה תשאלו? 
כי בזמן שפעלו המכרות, המים לשתייה היו חשופים למזהמים רעילים ומתכות ולמעשה היה בריא יותר לשתות אלכוהול שמונע ולא מאפשר לסוגים שונים של בקטריות להתפתח. 

וככה יצא, שבמקומות בהם פעלו מכרות הפחם  - פעלו בהתאמה גם הרבה פאבים. 
מה שאומר שמתחת לכל קוטג׳ תמים וחמים, ממש כמו בישובי עוטף עזה, משתרעת לה רשת של מנהרות שמחברות את מרבית הפאבים אל המחסן המרכזי וכ-ולם מגיעים אל מתחת לפונדק הדרכים הזה, שעוד רגע ניכנס אליו. רשת המנהרות איפשרה גם תנועה של שוק שחור מתחת לאפם של שלטונות המס, תרתי משמע.
האדמה מתחת לכפות הרגליים מרגישה פתאום שברירית ודקה ואני ממהרת להחיש את צעדי...  

ועוד אנקדוטה פמינסטית מעניינת לפני שאני נעלמת אל מנהרות הנשייה... מסתבר שמרבית הפאבים היו בבעלותן ובניהולן של נשים אלמנות. 
ולמה נשים אלמנות תשאלו? (-:
כי האלמנות שרצו לשרוד את חיי העוני שנגזרו עליהן ועל ילדיהם, היו נוהגות לבשל את הבירה במרתף הבית ולדאוג לחימום של חלל החדר המרכזי וככה התאפשר להן להזמין פנימה, אל תוך ביתן את הכורים הצמאים בסוף יום העבודה המפוחם. 
הכורים היו נכנסים אל החדר המחומם והאלמנות היו מוכרות ומגישות את הבירות והאלכוהול שהכינו במרתף. 
וכל הביזנס הפמינסטי הזה התרחש בבית הפרטי, שהפך לציבורי -Public House, ומכאן התפתח המושג פאב, וככה כולם היו מרוצים, חוץ ממרגרט תאצ׳ר...
אלה היו 60 שניות על 50 פאבים.
דרור יודע המון המון המון דברים...ועכשיו גם אנחנו.

בפאב, צמד הלבראדורים שוקעים על כורסאות העור החומות והכבדות ומפליגים בנוסטלגיה, הרחק עד לשנות ה-70 העליזות, כשנסעו לצרכי עבודה להתגורר בערב הסעודית, ומשם המשיכו לספר על הטיול הגדול שעשו ברכבם הפרטי, במשך מספר חודשים מערב הסעודית, דרך סוריה, טורקיה, מזרח אירופה עד לעיירה הקטנה במרכז אנגליה. 
אחר כך הם שואלים מה דעתינו על הבחור החדש שהגיע לשכונה וחושפים בין החיוכים לשיניים, שמרנות-פוריטנית וקורטוב של הומופוביה.
אנחנו כמובן אוהבים אותו כמו שהוא. עם בת הזוג מגואם ומכנסי הברמודה.

אחרי הסיבוב השני של הבירה הם כבר מעיזים בנימוס אנגלי ואף אדום, לרחרח את עמדתינו הפוליטית ומה אנחנו חושבים על ההצהרה האחרונה של טראמפ להעברת השגרירות לירושלים...אנחנו מורחים אותם יפה בתשובה קוסמופוליטית וחגיגית בסגנון... אז למה לי פוליטיקה עכשיו?

בדרך חזרה מהפאב האויר קפוא, ארובות הבתים מעשנות ומחלונות הבתים בוקע אור צהוב וחם.

כשאנחנו מתקרבים לקוטג׳ אנחנו נתקלים לראשונה, פנים אל פנים, בבת הזוג הגואמית של השכן, שנראית להפתעתינו הגדולה והרבה לגמרי אנגליה ורק מעט שזופה... 
היא מברכת אותנו במרי כריסטמס לבבי ובשני משפטים רהוטים וקצרים מנפצת לרסיסים את התיאוריה הגואמית-קוואנטית שבניתי במשך פיסקה שלמה בבלוג הקודם, ויותר מזה, חושפת כשלים חמורים בהבנת הנשמע... 
אז אני עושה קצת סדר...למיסטר פוסטמן קוראים דודג׳ ולא גוויין או דוויין
והכשל הנוסף...וזה די מביך... זה שהיא בכלל לא הגיעה מגואם (שבאוקיינוס השקט) ...אלא פשוט נחתה אתמול מחופי גואה (שבהודו), שבה מביקור משפחתי...
כמה פשוט...
היא חמודה מאוד ומשוחררת ואנחנו כשגרירים של רצון טוב ושלום עולמי, מזמינים את שניהם אלינו ליום רביעי, ל-hang around, כמו שאומרים. הם מאוד שמחו ודודג׳ הודיע שיביא איתו בירה מאוד מאוד מיוחדת. 

הזמן דוחק ואנחנו לא מתעכבים ללקק את הפצעים שלי, וממשיכים בנונשלנטיות לעבר היעד הבא, ארוחת הכריסטמס האלטרנטיבית בפיצריה ״ג׳ינו״ יחד עם מארי שחזרה מפריז, מלאני, בעלת המקום ושאריות הפליטה של המשפחה שלה.

השולחן של בני המשפחה נראה מבולגן ונטוש בחלקו. חלק מבני המשפחה כבר סיימו והלכו וכשאנחנו נכנסנו, נשארו עדיין יושבים האבא (הזועף) של מלאני - בתפקיד ארצ׳י באנקר, האמא שהייתה אפאטית ו/או שתוייה והגיס שבלט במראה עדכני-אופנתי בסגנון אלביס קוסטלו . 

מארי הגיעה באיחור על האופניים שלה, זרקה אותם בפינת הרחוב ורצה מהר פנימה בצעקות רמות של "ז׳ווי נואל״ שזה ״מרי כריסטמס״ בצרפתית.
בתנועות גוף דרמטיות ואיברים שלוחים לכל עבר שיתפה את הנוכחים תוך כדי שהיא מתקלפת ועורמת על הכיסא כובע, שלושה צעיפים, מעיל פרווה וארבע שכבות של סוודרים... מתלוננת על המסע המתיש והארוך שלה ברכבת מלונדון לכאן, אחרי שזו עצרה מספר פעמים בדרך, בגלל נסיונות התאבדות על המסילה... 
הפי כריסטמס טו יו טו.

שתויים מעט מעל המותר, הצגנו את עצמינו קלות, דרור הניח את הגיטרה למרגלותיו כמו אקדוחן שצריך את הנשק שלו קרוב, מה שהסתבר בהמשך כמהלך מבריק.
מלאני הצביעה ביד אחת על הפוסטר של הציפורים וביד השנייה שלחה אצבע מורה לעברי, ואת מארי  - אין מי שלא מכיר.
הגיס-קוסטלו טען שהוא נשוי לאחות של מלאני ושהוא גם גניקולוג וכל משפט שיצא מפיו היה מתחכם, ציני וסרקסטי. ברוב המקרים, לא הצלחתי לעקוב ולהבין האם הוא מספר בדיחה או חידה והעדפתי לאזן את כמויות האלכוהול בפחמימות ריקות. 
אני מאוד מקווה שהוא יותר ברור במהלך פרוצדורות גניקולוגיות... 

הם שואלים מי ולמה אנחנו פה, אנחנו למדנו לתת תשובות מומצאות בחלקן, כאלה שגוררות הכי פחות שאלות מיותרות. מלאני פיזזה סביבנו נלהבת מתמיד וסיפרה שלפני חמש שנים ביקרה מספר שבועות בישראל. 
אנחנו בוחרים 3 פיצות מושחתות מהתפריט, אבל עוד לפני שהיא נעלמת אל המטבח, דרור פותח את בקבוק היין שהבאנו, ממלא לכולם את הכוסות ומודה על ההזמנה והזכות לחגוג איתם יחד. 
וכטוב ליבו ביין מוסיף ומספר, כי האורחים שפוקדים את הקוטג׳ שלנו, משבחים רבות וממליצים ב״ספר האורחים״ את הפיצריה המיוחדת שנמצאת בפינת הרחוב. 

מלאני מקשיבה ומחייכת בעיניים מבויישות בעוד אבא ארצ׳י פוער זוג עיניים בתדהמה סקפטית ואפילו שולח קריצה לכיוון הגיניקולוג כדי לקבל חיזוק ואגינאלי ואז מרהיב ומתקן... שהוא ה-owner של הפיצריה וגם שהוא לא יודע מי אלה ה-״אורחים״ - אבל הוא בהחלט לא מרוצה...ואפילו מודאג מאוד מהדרך ״המיוחדת״ שמלאני מנהלת אותה. 
חצוף! 
אני מתכווצת בכיסא והופכת לשלולית. 
מארי באינסטינקט צרפתי ממהרת לשאול מי רוצה עוד יין...
ודרור באינסטינקט של אקדוחן, סוחב לידיו במהירות את הגיטרה ומסיים לאלתר את משבר ליל הסדה, בשיר מהרפרטואר האחרון שלו על התנועה לעבר עתיד חדש, כשבדרך נופלים לאיטם רודפי התקוות הגדולות, והמנצח הוא זה שצועד בסוף היום עם כוס משקה, חיוך ושיר אל המקום שבו הוא רוצה להיות.

עם חיוך או בלי, אני כבר רציתי להיות מאוזנת במיטה.

התעוררנו עם האנג אובר וקיבה נקמנית לפתיתי שלג רכים והודעה ארוכה מנאדין, הרוזנת בדימוס של אימפריית הגנרטורים, שפורסת בפנינו מספר אפשרויות להיפגש איתה ועם פיט, הבן שלה בחווה העצומה שלה על ראש הגבעה.
נאדין מופרעת לגמרי, פריקית של סדר ונימוסים, מציעה בכל אפשרות שעה, תפריט וקונספט אחר. 
אני מתעודדת מהעובדה שהיא לא טורחת לציין גם את קוד הלבוש המתאים לאירוע, כי יש לי בדיוק 2 חולצות, שאחת מהן בכביסה, שמלה קייצית מיותרת וזוג אחד של מכנסיים. מלאי מצומצם ביותר הודות לתהליך ה-Decluttering והשאיפה למינימליזם, ויש לי הרבה מה להגיד על זה, אבל בקיצור...זרקתי כמעט את כל תכולת הארון ועכשיו מאוד קל ופשוט להתלבש, כי אין לי בגדים.
אני חוזרת לקרוא שוב את ההודעה, ומתוך כאב הראש המתפתח, אני בוחרת באפשרות הראשונה ובהודעה אוטומטית של גוגל... ״Lovely, see you there״ אני מסיימת את חליפת המכתבים. 
נהיה אצלה ב-12.
כמפגן תמיכה בשכן, דרור יורד במדרגות לבוש מכנסיים קצרים...ואני כמפגן תמיכה בעצמי, עוטה עלי מעיל צמר שהיה בשימוש רק בנובמבר 2014, בקראקוב.

היה מקסים כתמיד. הבית המדהים שלה היה מקושט לחג כמו פנטזיה מארץ האגדות וכעומס הקישוטים ככה בלטה יותר בדידותה. נאדין היא אישה מאוד מיוחדת, סופר אינטלגנטית עם הומור עצמי ולב גדול רחב וטוב. 
ואני מרגישה מאוד קרובה אליה למרות ה-או-סי-די והגינונים המלכותיים המעייפים שלה. 
פיטפטנו על כאן ושם בזמן שדרור ופיט ניגנו בתוך תפאורה מכושפת ובלתי ניתנת לתיאור במילים...ולכן אני מצרפת תמונות.

גם על הארוחה עם השכנים החדשים אני בוחרת שלא להרחיב, כי זה דורש מדיום אחר - חשבתי על סדרה בנטפליקס או הפקה של סרט דוקומנטרי. 
בכל אופן, אבל אני שמחה מאוד שהם יהיו כאן לידינו ושנזכה לפגוש אותם מפעם לפעם. חוץ מזה שיש משהו בדודג׳ שמזכיר לי את אבא שלי, עוד לא הצלחתי להבין מה...אולי המצח?
תודה לכם, 

שבת שלום, שנה טובה ונתראה ממש בקרוב!

סיגלית

מצרפת תמונות ולינק לוידאו של דרור ופיט אצל נאדין

https://www.youtube.com/watch?v=AMHQTAtgV80

Xmas 1 • על קופסאות, פיל מעץ, סנטה קלאוס ופיצה

רציתי לכתוב ולשלוח בלוג כבר בימים הראשונים, קצת אחרי שהגענו. 
בישיבת המערכת שניהלתי ביני לבין עצמי, הצבתי לעצמי כמטרה לשגר שני בלוגים בסך הכל, כשהראשון יגיע לתיבות הדוא״ל של קוראי הנאמנים ביום שישי והשני מספר ימים לאחר הכריסטמס. 
זה לא קרה… סתם כי העדפתי להתעצל, להתעצץ וגם חוויתי סוג של מחסום כתיבה… היה חסר לי הניצוץ…
אבל איך שהוא לפני שעה קלה, לגמרי בהפתעה, הרגשתי איך המחסום נפרץ ומשתחרר והכל הודות לשכן החדש והמתלהב שעבר לגור לידינו בסמיכות. 

זה קרה כשיצאתי לזרוק לפח את שלל קופסאות הקרטון של אמאזון (״יבדל״א). חבילות חומות קטנות משקשקות שנשלחות לכאן בקליק מהחמ״ל הרמת-גני של מיכל, עופר וטל, מובלות על ידי שליחי הדואר בצו של המלכה האם, וממתינות מבויישות ליד דלת העץ הכחולה של הקוטג׳ שלנו.
בעודי דוחסת ומהנדסת את הקופסאות לתוך הפח, מיהר לעברי בצעדים נמרצים, איש קטן-קומה, בשנות ה-50, חבוש כובע צמר שטוח, מכנסיי ברמודה קצרים (7 מעלות!), שולף מתוך כיס מכנסיים עמוק כף-יד קטנה וחמימה ומושיט אותה לעברי שלופה כמו חרב. 
״נייס טו מיט יו טו״
אני מורחת חיוך על פני ומנסה לבטא את שמו ללא הצלחה משבשת ומסקלת אותיות. אולי זה דוויין או גוויין…
הוא מספר שאת דרור כבר הספיק להכיר, וגם את זוג הארכיטקטים שגרים ממול ואפילו את השכנים עם צמד כלבי הלבראדור, ועכשיו הגיע הזמן להכיר גם אותי, ו… ״לא! אל תגלי את שמך, אני כבר יודע…סידרי…סידלי…״ 


לאור פרצי האנרגיה והדרך בה עף על עצמו בגובה רב, החלטתי לא לנסות לתקן אותו, סידלי נשמע לי שם הולם לשעה הזו של היום.
הוא הוסיף שהוא ממהר לתחנת הרכבת כדי לקבל את בת זוגו, ומדגיש כי בת זוגו היא ילידת גואם…מדינה קטנה, אי שם באוקיינוס השקט ושהוא ובת זוגו הגואמית עוברים לכאן מדרום אנגליה, מברייטון. 
בזמן שאני מנסה לקלוט את המילים מתוך שטף הדיבור ההיסטרי שלו, הצלחתי לזהות בסדר הזה את המילים: רשיון נהיגה בגיל 38, אפילפסיה, שלילת רשיון, ברייטון והורים יהודים. 
בשורה התחתונה  - השכן החדש שיגור בבית מספר 15 הוא נצר למשפחת היהודי הנודד וכמשולל רשיון, בחר להעביר את חפציו מברייטון לכאן ברכבת, נוסע הלוך-חזור, בכל פעם עם ארגז נוסף.  עוד למדתי שהוא עובד בדואר כדוור בשלהי הקריירה שלו ובשעות הפנאי הוא אוהב לכתוב סיפורים ולפתור תשבצים.

וככה יצא שבעזרת ערימה מבולבלת של מיסטר פוסטמן אפילפטי מברייטון… יש לי פתיחה מגומגמת, שם חדש ושכן חדש, ואפשר להתחיל לארוז את המילים, אע״פ שברגעים אלה ממש אני לא לגמרי בטוחה לגבי הניצוץ שניתז לעברי על ידי הגואמי-יהודי-אפילפטי הזה.…

בחודש האחרון, השתנתה סביבי התנועה על הגלובוס, נפרדתי מגיאצ׳ו שארז חפציו והרחיק להרפתקאה בצד הדרומי של כדור הארץ, קיבלתי באהבה אל חיק המשפחה נכד ראשון מתוק בשם טל, הסתיימה תרועת פסטיבלי האומנות מלווה בהכרזה מינורית שלי על פסק זמן מיצירה כדי לפנות מקום להתחדשות רעננה ועוד כל מיני תזוזות בגלקסיה הקטנה היפואית שלי.

אז הביקור החורפי שלנו הפעם בעיירה האנגלית, משוחרר לחלוטין מצבעי שמן וגירי פסטל, ללא ניירות נטולי עץ, בלי ציפורים, בלי השראה בלי הפקות וגם בלי חבילת חו״ל סלולרית… 
חופשת חורף כריסטמית פשוטה ורגועה.

נפרדנו מיפו ומארץ השמש הנצחית ואנחנו מקבלים בתמורה שפע של שעות בינערביים וחושך. לפעמים גם זוכים לקרני שמש חיוורת שעולה מנומנמת רק בשמונה וחצי וגם אז קורצת ונעלמת אל תוך סבך העננים עד לשקיעתה של הזריחה, כבר בשעה ארבע. 
ביומיים הראשונים נכנסנו לישון כבר בשעה שבע… לא פשוט למצוא תעסוקה לשעות החושך הרבות, במיוחד אם הן בעיירה קטנה ושקטה. לפעמים אני מוצאת את עצמי חותכת את הירקות לארוחת הערב לאט לאט, מעצבת את המלפפון והעגבניה כמו בחדר אוכל של מלון באילת. מנסה למשוך זמן.

נעים לשוטט ברחובות הקטנים של העיירה בתקופה הזו שלפני הכריסטמס ולחוות מקרוב את התכונה של החג הנוצרי. העיירה מקושטת בעדינות כאילו מישהו שפך עליה דלי של אור והוא נוזל במפלים של מנורות קטנטנות שמאירות את הבניינים העתיקים ומבצבצות כמו טיפות מתוך הצמחיה ועצי האשוח.
גם אני החלטתי להתבולל מעט באוירה החגיגית, וקניתי זר עמוס קישוטים ממנו משתלשלים ומנצנצים שני פעמוני זהב גדולים לדלת הכניסה.

לפני שבוע, כך מספרים זקני העיירה, ירדה כאן כמות נכבדה של שלג, מה שלא אופייני לאיזור. אנחנו הגענו בסיומו של פרק השלג ובתקופה די יבשה וגם לא מאוד קרה,  7-10 מעלות ביום, בלילה הטמפרטורה נוחה מאוד, 30 מעלות מתחת לפוך. 

הצמחים בעציצים התכווצו והשחירו, גם הנוף מסביב נצבע בשחור וירוק והעצים עומדים חשופים ערומים כמו אודים עשנים כשהצמרות שלהם נעלמות בתוך הערפילים.

כל עוד יבש וקר במידה סבירה, אני מצטרפת לדרור להליכת בוקר מאתגרת במידה קלה עד בינונית, שעה וחצי עד שעתיים שכוללים הרבה מאוד עליות לטעמי ועוד יותר בוץ, שנדבק יחד עם עלים, ענפים ואבנים לנעליים עד שהם מתרחבות כמו סנפירים וכל צעד משמיע קול נפץ של ביצבוץ.

אנחנו יוצאים עטופים בכפפות, צעיף וכובע ומתחילים לטפס אל מצפה הכוכבים שנמצא על ראש הגבעה הקרובה, משם אנחנו יורדים ועולים אל גבעת טורבינות הרוח, עוצרים להביט בפסל קטן של פיל מעץ שמונח על סלע גדול, גל-עד של בחורה מקומית שמבקשת להנציח את אהוב ליבה אשר יצא לטיול במזרח ולא חזר ואולי אף פעם לא יחזור… לא ברור…
היא מקפידה להניח פתקי אהבה ושירי געגוע נוגעים ללב. לקראת החג היא הניחה שרשרת אורות סולרים סביב הפיל שדולקת עם החשיכה. 
בזמן שאנחנו צועדים, אני חושבת איך כל החוויות כולן, מורכבות מפרטים שוליים ואיזוטרים שיש להם משמעות כלשהיא רק בגלל שנתקלנו בהן. 
משם אנחנו עולים ויורדים לבית קפה קטן בצומת דרכים בקרומפורד. את הדרך חזרה אנחנו עושים בלנד רובר מפואר של חוואי מהאיזור שפגשנו בבית הקפה והציע לנו טרמפ חזרה. 

בדרך הוא מתלונן על ההוצאות המטורפות שהבלאדי חג הזה מייצר ושהכל כל כך ממוסחר ומלא בקניות טפשיות ואיך האנשים שכחו בכלל את הערכים האמיתיים של החג… ושהוא כל הזמן נשלח לקנות עוד ועוד מתנות וכרטיסי ברכה לכבוד ה״”Boxing Day.
ה״”Boxing Day מסתבר לא קשור בכלל לקופסאות אריזת המתנות כפי שחשבתי בתמימותי… זהו מנהג שהתפתח באנגליה ומקורו בתקופה של אדונים ומשרתים. המשרתים שנאלצו לשרת את אדוניהם במהלך החג, היו מקבלים מאדוניהם ביום שלמחרת, קופסאות שהכילו שאריות של אוכל מהסעודה, כדי שיקחו למשפחותיהן. מזה התפתח המנהג המודרני לחלק קופסאות מתנה לכל הסובבים אותך. 

לשמחתי, אנחנו פטורים מכל משחקי הקופסא…אבל משתדלים לספוג אווירה. 
נדחפים בין לבין להקשיב למזמורים בכנסייה או צופים בהצגות מסורתיות היתוליות שנערכות בפאבים על ידי חבורות תיאטרון מקומיות מחופשים לסנטה-מריה ויושוע הקטן. 

בכלל יש כאן אינפלציה של סנטה קלאוס, הם אורבים בכל פינה, ליד העגלות בסופר, בין המכוניות במגרשי החניה ואפילו אתמול הקיש ועמד מולי בפתח הבית סנטה-זאכן עם מצנפת ללא פונפון וחליפה בלוייה עם תפרים רופפים. 
בתנועות עייפות של סוף יום שלף מתוך תיק צהוב וגדול של טכנאי טלויזיה, לוחות שנה, בטריות, מנורות צבעיוניות ושאר ירקות כריסטמס. קניתי שני לוחות שנה ל-2018…הנחת כמות…
הסנטה הקשיש הזה יחד עם הכרס המוצקה שלו הזכיר לי את יעקב, רוכל מיתולוגי שהיה נושא על הגב כמו שק פחמים, סדין עמוס פריטי טכסטיל, ממש כמו בחנהל׳ה ושמלת השבת. 

הוא היה מגיע לקריית מלאכי מידי חודש או יותר, ובמיוחד הקפיד להגיע עם מרכולתו המעאפנה לפני החגים. כשהייתי מזהה שהוא מתקרב לשכונה, הייתי מתפללת שהוא ידלג על הבית שלנו ברחוב קיבוץ גלויות. זה אף פעם לא קרה. 
כמו מנוע טורבו ישן, הוא נשם ונשף, והתעקש לסחוב את גופו הגדול והשק העמוס במדרגות הצרות והתלולות. מטפס, מתנשף ונאנח. 
אמא שלי היתה ממהרת לפתוח את הדלת והוא היה נופל בכבדות על הכורסא כשהשק לרגליו, נשען לאחור באנחת רווחה ומנגב את הזיעה שביצבצה וזלגה על האף והמצח במשיכה אחת מהירה של מטפחת בד גדולה ומטונפת, מעביר אותה גם מתחת לכובע הקסקט ובלי להסיר אותו. 
בזמן שהוא יושב נרגע מרוכז בהסדרת קצב הלב, אמא שלי כבר הייתה חוככת ידיים בהנאה ומתכוננת אלי קרב.
היא נהגה להתמקח על כל פריט, ממגבת מטבח, גופיה לבנה ועד למצעי הפלאנל. 
הריטואל היה קבוע ומתיש. הוא היה מתפלץ, מאיים ללכת, מתלונן על חוסר הצדק ואז נכנע ומתרצה. והיא הייתה מתווכחת, מאיימת לנתק את קשרי המסחר ולבסוף מרוקנת לו את תכולת השק במחירי רצפה ובכפולות של חמש.
כל כך תיעבתי את הגופיות, התחתונים, הפיגמות ובגדי החג המעאפנים שהביא איתו בשק. 
בסופו של יום, היינו חמשת הבנות, לובשות את חמשת הפיג׳מות ומטופפות בבית כמו עדר של חמש אלפקות מטופשות.

ואפרופו ״סוף של יום״… אז את סוף הערב הזה, שהוא ערב הכריסטמס המשפחתי המהולל אנחנו נבלה בחיקה החמים והפריך של הפיצריה שנקראת ״ג׳ינו״.
ג׳ינו היא פיצריה קינקית במרחק של 20 צעדים קטנים מהקוטג׳ אותה מנהלת ב-free style אישה חביבה, בעלת כלב גדול שנוהגת ללבוש בגדים בצבע סגול… בשם מלאני. 

מלאני מפעילה את הפיצריה 4 ימים בשבוע ורק על פי הזמנות מראש. יין ושתייה מביאים מהבית. המודל העיסקי שלה בנוי על אסטרטגיה מוקפדת של חוסר יעילות, חוסר זמינות וניהול על פי מצב הרוח. 
עדיין, היא מתפעלת את הפיצריה לגמרי לבד ומשמשת כטבחית, מלצרית ומארחת, עוברת בין התפקידים בשקט ובנחת רוח. הלקוחות המקומיים מכירים את הפורמט האנרכיסטי של המקום והם יושבים סביב השולחנות ומחכים בסבלנות עד שהיא מחליטה לצאת מהמטבח, לוקחת הזמנה משולחן אחד בכל פעם, נעלמת שוב בלב המאפלייה ללוש את הבצק, וחוזרת עם בגדים מקומחים ומגשי פיצה טרייה וטעימה ביותר. 
מלאני היא אישה מופנמת ולוקח לה זמן ארוך להיפתח, להישיר מבט או לדבר. אנחנו נוהגים לבקר בפיצריה בכל פעם שאנחנו כאן ובכל פעם אני מתפעלת מחדש כמה זה פשוט להמציא פורמט משלך ולקבוע סטנדרטים שמתאימים רק לך, וכל השאר פשוט מסתגלים להם.
בפסטיבל האומנות שהתקיים כאן בחודש ספטמבר היא הגיעה לקוטג׳ כדי לראות את הציורים שלי וגם פינקה אותנו בכוס קפה, ככה סתם. התרגשנו מהמחווה וכאות הוקרה נתתי לה פוסטר ואת הציור של הסנונית. שניהם תלויים בפיצריה במקום של כבוד.

אז בין חנוכה לכריסטמס, סנטה קלאוס לסנטה-יעקב…מלאני הזמינה אותנו לחגוג את ערב הכריסטמס יחד איתה ועם בני משפחתה בפיצריה האנרכיסטית. 
היא ביקשה שדרור יביא גיטרה. 
ועכשיו גם מארי, החברה הצרפתייה שלי הודיעה שתגיע.

יהיה מעניין.

חג שמיח!

סיגלית