אז הלכנו והלכנו והלכנו, ארבעה ימים שלמים הלכנו.
תחושת ההתרגשות שאפפה אותי בלילה שלפני היציאה, התחלפה בבוקר בתחושת אדישות ריקנית. המוח הקטן שלי לא הצליח לשלוף חוויה דומה מן העבר ופינה באצילות מקום של כבוד ללא נודע.
וככה יצאנו לדרך נקיים ורעננים כמו לוח חלק, עם תיק קטן של גן ילדים על הגב, כריך עסיסי מהמעדניה הלבנונית של מאנה, שנאכל ועוכל כבר בהמתנה לאוטובוס, עוד לפני שרכשנו כרטיס…סט אחד של בגדים להחלפה וסט מפואר של מפות מנויילנות לשבילי ה-Footpath.
התוכנית - לנסוע מרחק של שעתיים וחצי אל נקודת המוצא ב-Heyfield אשר ממנה נתחיל לצעוד בלי להביט לאחור. פרופיל נוסעי האוטובוס - גיל תשעים ומעלה.
ה-footpath הם שבילים ציבוריים ברחבי אנגליה וווילס המיועדים להולכי רגל. השבילים נמצאים בכל המדינה, כולל מרכזי ערים ואדמות חקלאיות פרטיות והם רשת דרכים מדהימה שמאפשרת לעוברי אורח ללכת למעשה מכל מקום, לכל מקום.
היהודי הנודד נולד כאן. באנגליה.
דרור קופצני כמו ארנב השדה, נותן קונטקסט להרפתקאה ובוחר להתחיל את הטיול בנקודה הסטורית. בדיוק בשדה בו התקיים המאבק הידוע של המורדים - הולכי הרגל, אל מול אדוני השדות ושומריהם, אי שם בשנת 1932. מאבק שהוביל לבסוף לחקיקת החוק:
״The right to roam״ זכות מוגנת משפטית המאפשרת להולכי הרגל לעבור בדרכם גם בשטחים פרטיים. וככה בכל שדה, ישנו שער כניסה מעץ, מתכת או אבן, כל אחד מתהדר בפטנט פתיחה אחר, שאני מתקשה לפענח וכמעט מאבדת זרתות, דרכו אנחנו חוצים את השדה. אני מרגישה כמו ב”Escape Room”-, מנסה לגלות את שער הכניסה, היציאה והשביל המחבר ביניהם. לפעמים הוא נגלה במלוא הדרו כמו שטיח אדום (רק ירוק) ולפעמים מכוסה בצמחייה עבותה המסתירה את העקבות וסימני דרך.
מזג האויר משתנה אבל רוב הזמן מעונן ונעים. האיזור הררי. העליות תלולות וארוכות.
הערפילים עוטפים את הפסגות המסולעות ומתחרים בשמש שמידי פעם מבצבצת, צובעת את הנוף ומחדדת את קצות הצוקים.
אני מודדת צעדים בלב ושותקת, מאזנת בין מספר הנשימות לנשיפות. ובין יאוש לתקווה בוחנת ומשנה סגנונות צעידה.
מתחילה בטכניקת ״בת היענה״, הראש באדמה, נמנעת מלהיישיר מבט אל העלייה התלולה. עוצרת. מזדקפת. מפנה מבט אבוד אל דרור שהולך בקצב קבוע ובטוח, אומדת את המרחק שנותר עד לפיסגה ושולחת לעברו עווית של קוצר נשימה, שמתפרשת על ידו כחיוך.
כשהשמש למעלה, אני נעצרת, מחליפה את הנשימות הרדודות בנשימות סרעפת וגם מחליטה על שינוי אסטרטגיה…מפנה מבט אופטימי, חולמני וגבוה אל הפסגות הסלעיות ובוחרת לי כיעד, עץ קיקיוני אליו אני מחליטה ללכת בנחישות, נחרצות, וללא הפסקות נוספות.
די מהר, בלי לגלות, אני מרמה ומחליפה את היעד בשיח הקרוב. עוד מנוחה קטנה. הסדרת דופק. מים. תפוח קטן. קרקר זהב… עוד קצת…
״הר הבית בידינו״…
טיפסנו לפיסגה הכי גבוהה ב-Peack District שנקראת ״קינדר סקאוט״.
סלעים רחבים וגדולים שרועים על ההר למעלה כמו חבורת טיטאנים ענקים שתפסה שנ״צ.
על הפיסגה אנחנו פוגשים גם חבורת בנות פוחזות מקפצות על הסלעים ובפה מלא בחטיפים עתירי שומן, שרות ורוקדות למוסיקה הבוקעת מטלפון נייד.
לאורך הדרך פגשנו עוד הרבה מאוד קבוצות של בני נוער שצועדים עם תיקים ענקיים על הגב.
כולם שותפים בתוכנית שנקראת ״"The Duke of Edinburgh. תכנית חינוכית לבני נוער שייסד הנסיך פיליפ, באמצע שנות החמישים, בהשראת מטפס הרים שטיפס על האוורסט. התכנית בעלת שישה שלבים ומשימות שנועדו להעצמה, שיקום וגילוי הפוטנציאל העצמי גם דרך תרומה לקהילה וגם דרך מסעות ניווט והישרדות, רק נערים, ללא מדריכים. זה התחיל כסוג של ״נערי רפול״ לשיקום בני נוער עברייני והמרת עונשם בפעילות אתגרית והתרחב לכלל בני הנוער.
אנחנו ממשיכים. הערפילים מקשים על הניווט ואנחנו טועים ופועים בין פרות, עיזים וכבשים.
לי כבר לא ממש אכפת. נכנסתי למצב מדיטטיבי של פאקיר הודי הצועד על גחלים…
דרור מודיע שאנחנו ממש ממש קרובים, רק עוד שני שדות… אני רואה את גג הכנסייה מבצבץ רחוק בקו האופק וכדי להתעודד סופרת גם את מספר הריבועים על המפה ומחשבת …עוד שעה בערך, בקצב הזה ובלי טעויות.
מיד כשאני מבחינה בגגות העיירה Edale, עיירה קטנה ומקסימה ששוכנת בלב הפארק, הלב שלי מתרחב ויחד איתו קורסים כמו דומינו ראלי חלקי גוף שונים, הרגליים כבדות כמו גושי חימר מיובש, אצבעות הרגליים כמו גוש מתכת בלהבות והצעדים נעשים איטיים, קשים ומסורבלים.
בקושי רב אני מטפסת את שלוש המדרגות הקטנות שמובילות לגן העדן, הקבלה של ״המלון של פולטי״. בחוץ אנחנו חולפים על פני מטיילים נקיים, רעננים וצוהלים, כשבידיהם כוסות בירה.
פקידת הקבלה מביטה בי, קורצת ובחיוך ערמומי מציינת שלחדר שלנו מובילות כ-40 מדרגות…ממש מצחיק…
אחרי המקלחת כפות הרגליים צורבות עוד יותר וגוברות בנוק-אאוט על שטף האדרנלין.
עדיין, אנחנו מחליטים לחגוג את ההצלחה המרשימה של היום הראשון למסע ואני מוכנה מנטאלית להתגלגל אופקית 40 מדרגות מטה אל הבר כדי לשתות בירה צוננת של אלופים באויר הפתוח.
עם הכוס ביד, אני מנסה לשמור על פאסון והולכת בעקמומיות נונשלנטית, אל עבר הספסל הראשון בחוץ. מתיישבת באנחת רווחה גדולה אל מול נוף מ-ד-ה-י-ם!
על הלילה אין מה לספר. נפלנו חלל עוד לפני שהוא הגיע.
שלושת הימים הבאים השתפרו בהדרגה איטית. החלטתי לזרום…ולקבל בכאב והבנה את כל היבלות, הותיקות והחדשות ולצעוד איתם יחד.
החוויה המיידית החזקה היא שאין שום דבר אחר חוץ מהדרך שנפרסת לכבוד הצעד הבא.
הטיפוס ההררי התחלף בהליכה מישורית לצד נהר גדול ורחב, לגבעות ושדות מנוקדים באינסוף פרות וכבשים. אני פוסעת בביטחון, כמו מטאדור בזירת שוורים בין עדרי הבקר במעיל רוח בוהק בצבע ורוד-בזוקה…איך שהוא בחנות זה נראה היה יותר בכיוון של בורדו-חום…
כשהולכים והולכים פוגשים אנשים. כולם מסבירי פנים, מתעניינים מאין ולאן ודי מתרשמים מהמרחק שגמענו וגם מזה שעוד לפנינו…
לצידנו צועד איש כבד ראייה שרואה רק צללים והולך כבר חמש שנים רק בשבילים רחבים. הוא מספר תוך כדי הליכה שקטה ובטוחה, על המרחקים הרבים שגמע פעם ועל כל הדרכים היפות הנסתרות וגם מדריך אותנו בביטחון מלא איך עלינו ללכת כדי להגיע ליעד הבא שלנו.
אני אסכם את עצתו בשתי מילים לועזיות - Big Mistake.
וגם אישה כבת 80, מעוררת השראה, עם עיניים מאירות וחיוך מלא טוב לב שהתאלמנה לפני מספר חודשים ומפיגה את בדידותה בעזרת זוג מקלות, תרמיל גב ומפת שבילים שהחליטה לחזור ולבקר במחוזות בהם נהגו היא ובעלה לטייל יחד, נוסעת לבדה בקראוון נפרדת ממנו ומהמקומות.
ובחור מנפאל, שלומד הנדסת בניין באנגליה תוך כדי עבודתו כמלצר במסעדה הודית וחולם לסיים ולהחליף את הצ׳יקן טיקה בגורדי שחקים ועוד הרבה מאוד חבורות של נערים ונערות שמנסים לסיים את ״משימות החסינות״ כדי לקבל את התעודה המיוחלת של הדוכס הקשיש מאדינבורו ועוד הרבה יותר מהם, קבוצות של הוריהם המודאגים העוקבים אחרי המסע של ילדיהם ואורבים להם בסתר כמו בלשים בצידי הדרך.
וגם אנחנו.
זו הייתה חוויה חדשה ונעימה לשלוט בגוף, לצעוד ולהרגיש שכל מה שאני צריכה כרגע נמצא על הגב שלי, וגם שבסוף היום הארוך והמתיש נצליח להגיע לכפר קטן ולחדר קטן עם מקלחת חמה וסדינים לבנים מעומלנים.
ושאולי אפשר להמשיך ללכת עוד ועוד…
אבל חזרנו כמו מנצחים ניכנסנו בשערי העיירה השקטה מכריזים מיד על יום שבתון ביום שלישי לצורך שיקום ובניית שרירים פאסיבית.
ומאחר ולא קיבלתי תעודת כבוד מהדוכס פיליפ…וזה לא יפה בעליל… החלטתי להעניק לעצמי שי ראוי בדמותה של מכונת תפירה בצבע טורקיז מהפכני…
את השיעור הראשון קיבלתי מגברת הוט קוטור המקומית, מארי הצרפתייה שהגיעה מיד עם סט חוטי תפירה מקלישים וגם בישרה שזהו יום ההולדת שלה. הגיל שלה לדבריה, הוא אחד מהכפולות של שבע… דרור ממהר להחמיא וזורק את המספר 42, אני שותקת (כי אני מבינה שזה יותר בכיוון של 8 כפול 7…)
היה מקסים לקבל שיעור תפירה בניחוח צרפתי עם הרבה אנחות עונג בסגנון לואי דה פינס, בעיקר כשהצלחתי לשמור על קו התפר… או לבצע סיבוב מדוייק של הבד ב-90 מעלות.
תפרתי כיסוי לכורסא בסגנון שק שינה.
אני מאוד מרוצה.
חגגנו בארוחה טובה ואינטימית את חגיגות ״התפר הראשון״, פרידתנו הקרובה וגם את יום ההולדת בכפולות של שבע של מארי, הצרפתייה המקומית שעקרה לכאן מליאון לפני 18 שנים.
דרור שלף מזכרונו הקודח את השיר ״המלאך מליאון״ שיר אהבה לאישה מסתורית מליאון, מקום מפגשם של שני נהרות גדולים, ששכחתי כרגע את שמם.
סוף יום. סוף שבוע. דרור הלך לסשן מוסיקלי ב״נלסון״. אני נשארתי לצפות בסרטי טוטוריאל של מכונת תפירה, השחלת מחטים ותקלות אופייניות של תופרות מתחילות. החלטתי לעשות הפסקה כרגע עם ידידי ההודי מההרצאות על האושר עד אחרי שאלמד ריקמת זיגזג ורברס במכונה.
יש סדרי עדיפויות בחיים…
… הזרזירים שהשתלטו כאן על העצים, בשבועיים האחרונים נטשו והותירו אחריהם דממה.
גם אנחנו נעזוב בקרוב מאוד את הקרירות, השלווה והאור הרך שעולה לאט ויורד עוד יותר לאט.
סיגלית
