יש אנשים שלא זקוקים להרצאות של ידידי ההודי כדי להיות עליזים ומרוצים מעצמם.
כזו היא ג׳ילי, עוזרת בית כפרייה, עבת רגליים שנוהגת במרצדס שחורה עם גג פתוח.
ג׳ילי היא טיפוס של כאן ועכשיו, וגם כמה שיותר מהר. שעות העבודה שלה בניקיון בתים מתורגמות סימולטנית למספר שעות השמש וקרינת UV שהיא תקבל תמורתן בחופשה הקרובה בטנריף.
החיים שלה פשוטים וקלים לתפעול כמו תכנית מהירה של ״כבס ולבש״ ואני לא צינית.
גם לספר ״הפלמינגו לא טפשון״ שהענקתי לה עם הקדשה מושקעת ומתוחכמת, היא התייחסה כאילו היה מגזין יוני 2017 של ״לאישה״. בערב, קצת אחרי שנפגשנו, שלחה לי הודעת טקסט ללא פסיקים ונקודות… שהיא הייתה רוצה מאוד להיראות כמו הציפור בעמוד 74… יענו ״הטווס״ אבל כרגע היא מרגישה יותר כמו בעמוד 34, ״החוחית״, שמצויירת כאומנת עם סינר, שביס ומטאטא…
ג׳ילי היא אישה בגילי (חרוז…) ויש לה כבר נכדה בת 14!
עדיין, נחמד מצידה שהיא טרחה לדפדף בכל עמודי הספר העברי, גם אם זה כדי לקבל השראה לבר רפאלי של הציפורים…
כן. יש לי עוד קצת ציפורים בראש… אבל כבר יותר בכיוון של היצ׳קוק…
אני יושבת ועורכת את סרטי הוידיאו שהסרטתי את אבא שלי מקריא משירי הספר במרפסת האשדודית שלו, בשעת שקיעה.
את הסרטים, בצירוף דף מהספר אני מעלה לפייסבוק תחת הכותרת: ״דקה של ציפור בשיר״, אני בעיקר מתלהבת מהסלוגן … למעשה, הערך היחידי של כל העבודה הזו היא מלאכת התיעוד בתוספת קטנה של הנאה מפוקפקת בעת ספירת קולות הלייקים, הלבבות, החיילים… ולפעמים גם דגלי גאווה…
בעודי יושבת שקועה עם האוזניות לראשי, מחזירה אחורה-קדימה שוב ושוב, ומוחקת את השיחות המיותרות וקולות הכיחכוח בין השירים, אני שמה לב איך במהלך כל ההקלטה אבא שלי חוזר ומבקש ממני מספר פעמים, בעדינות האופיינית לו, שאולי כדאי שאדליק גם את האור במרפסת, ואני כמו טמבלית, עונה לו בקשיחות של קרש, שהתאורה ממש ממש מצויינת לצילום, ושימשיך להקריא… רק עכשיו אני מבינה שהוא בכלל לא התכוון לתאורת הצילום, הוא פשוט לא ראה את הטקסט באור הסגלגל של השמש השוקעת…
סליחה אבא.
ולהיצ׳קוק 2… על שני עצים גדולים בחוץ יושבת כבר מספר ימים להקה ענקית של מאות זרזירים שמתעופפים בלהק וצווחים כל היום - מחזה מרהיב ורעשני - הסרטתי אותם.
ועוד הצצה קטנה לטבע הבריטי המתורבת של ה״גנים הנסתרים״.
״הגנים הנסתרים״ הוא אירוע שמתקיים מידי שנה, בשבת האחרונה של חודש יוני.
בשיגרה הישראלית יהיה קשה מאוד למצוא אותי מבקרת באירועים מהסוג הזה, אבל בגלל שאנחנו בניכר ואף אחד לא רואה… וגם כי ב-wirksworth יצר המציצנות יותר נוח… אז יצאנו בשעת בוקר מאוחרת, כמו צמד שועלי שמשון, כשבידינו מפת סימון החצרות הפתוחות לקהל.
דרור מאיץ בי להתארגן כדי שנספיק גם להגיע לקונצרט של התזמורת הסימפונית של הישוב שיתקיים ברחבת כנסיית סנט מרי, ממש לידינו ואשר חותם את קרנבל הגינות המקומי.
יצאנו. לבושים בלבוש חם מידי, כך הסתבר.
נחמד. דחלילים, פרחי עונה, צמחי תבלין, גמדי גינה, בריכות דגי זהב, גלי חום ושאר ירקות.
יש גינות שמתהדרות בכך שהן זקוקות למעט תחזוקה, יש כאלה עם טרסות, ויש כאלה שגם מגדלות ומוכרות מרמלדה וקערות קרמיקה על הדרך.
אנחנו שמים לב שבהרבה מהגינות, בפרט באלה של הבתים המושקעים, עומד בחצר בצורה נונשלאנטית, גם טלסקופ גדול ומהודר. כוכבים? ציפורים? שכנים?
אחרי שלל בוגונוויליות ומפלי מים מרגיעים, מבית היוצר של פנג שוואי, החלטנו שמיצינו את הטבע המתורבת ואת יצר המציצנות ושמנו פעמינו אל רחבת הכנסייה, שם סיימה את התארגנותה התזמורת הסימפונית של המקום.
בין חברי התזמורת אני מזהה את בעל האטליז שהחליף את ירך החזיר בקשת כינור, ואת סוכנת הנדל״ן מתכוננת לסגור עיסקה עם חליל צד.
כולם יושבים כמו עורבים שחורים וטובים, מחכים לאות הפתיחה של שרביט המאסטרו העומד על ארגז ירקות. ביקור התזמורת.
פעם יכולתי לדקלם את כל הכלים המשתתפים כולל את סדר הישיבה שלהם בתזמורת.
מורשת משיעורי העשרה במוזיקה שהעניק ארנון, המורה הרציני והקפדן, בלימודי בירושלים. עכשיו כבר לא.
ישבנו על הדשא, נשענים על קברי צדיקים מהמאה ה-15 הפזורים ברחבת הכנסייה, מאזינים ליצירות פופ קלאסיות של היידן ומוצארט כשנאדין, מלכת הגנרטורים מהגבעה, התקשרה והזמינה אותנו לבלות איתה את שעות האור האחרונות של הערב, אצלה בחווה על כוס יין אדום או לבן, מה שנעדיף. והתעקשה שנחליט כבר עכשיו.
כאות התרסה אמרתי אדום.
נאדין, אישה גבוהה ויפה בשלהי שנות השישים שלה, טרם השתחררה מהמניירות של מלכת הכיתה, חיה לבד בחווה ענקית על אחת הגבעות באיזור.
היא שנונה מאוד, יודעת לצחוק על עצמה ואוהבת לתאר בחן את התקפי האו.סי.די שלה וגם את מספר החדרים הרב שבבעלותה.
אנחנו צועדים בעקבותיה לעבר מרפסת השמש המערבית הצופה לנוף ירוק ירוק, ולא של השכן…
אני מרגישה תחושת מחנק קלה, כמו כשאני צועדת באולמות המסובכים של איקיאה. שטיחים מקיר לקיר בהירים ורכים, עליהם עוד שטיחים בעבודת יד, ריהוט מעץ כבד והמדפים עמוסים באוספים של פילים, תמונות משפחה וערב רב של פריטים אקזוטים שהביאה ממסעותיה בזמן שסיפקה גנרטורים לכל צבאות העולם.
גם היא, כמו גנרטור משובח, ממשיכה לספק במלוא המרץ תמיכה לילדיה, נכדיה, שכניה וחבריה. מפחדת לעצור ולנוח.
היין האדום משובח. השמש שולחת קרניים חמות דרך קירות הזכוכית. נאדין מדברת אינסופי בקול סופרן עדין ודק. עכשיו כבר עברה לתאר לפרטי פרטים ניתוח מסובך שעבר החבר שלה, ואיך הוציאו וסידרו לו מחדש בבטן את כל האיברים… אני במקביל מתחילה להתאזן ולסדר גם לעצמי את האיברים לתנוחת שכיבה קלה.
דרור נאנח במקומות הנכונים ומקשיב ל״אנטומיה של נאדין״. בזמן שהיא עוברת לתיאור פלסטי פתולוגי של מערכת ההזנה...הוא מכווץ את המצח, מתפרץ לדבריה ושואל אם יש לה גיטרה בבית. ברור שיש. יש כאן הכל….
ללא הקדמות הוא פותח בשיר שכתב בחודש האחרון ״Bound for Glory״ אשר נכון לכתיבת שורות אל מסתמן כפס הקול המלווה את הנסיעה הזו.
נאדין מתרגשת ומוחה דמעה. אחר כך, כמו ליידי אמיתית פונה אלי בשקט ואומרת, שלאחרונה החליפה את סט האיפור שלה וזה גורם לה לפעמים לדמוע.
נאדין.
בלילה, אחרי יום עמוס רגשית, אני מחליטה להירדם לקולו הנעים של ידידי ההודי, שלא מכזיב ותמיד מחכה לי מוכן במחשב, נמרץ וחיובי. נושא ההרצאה הפעם הוא הערכת מידת השליטה שלנו - גבוהה, נמוכה או במידה. בתנועות גמלוניות אני ממלאה את השאלון הממוחשב וממתינה לציון שיתן לי מאהטמה… אוקיי. הבנתי. אני מבטיחה להשתפר.
אני די אוהבת סקרים ושאלונים, אפילו אם הם על דפוסי קניית השמפו או מרכך הכביסה.
דרך השאלות השטחיות שמסודרות בסולם הפסיכולוגי המעמיק של ״מסכים - לגמרי לא - ומסכים בהחלט, אני לומדת להבין את נפתולי נפשי, מה מניע אותי ולמה אני לעזאזאל אני קונה שמפו לשיער מסולסל, צבוע מתפצל והרוס… הילדים שלי יודעים את התשובה לשאלה הזו. ואם הם טורחים לקרוא את מה שכתבתי והגיעו לשלב הזה, אז הם בטח מהנהנים וצוחקים.
ואם לא… אז הפסידו הזדמנות לצחוק עלי…
לקולם הצווחני של להקת הזרזירים אנחנו מתעוררים לבוקר יום שני אותו אנחנו מחליטים להקדיש לסידורים קלים עד בינוניים.
לקנות לוחות קאפה דביקות לתערוכה ממחסן גדול בעיר כלשהיא, מתקופת המהפכה התעשייתית שנותרה במהפכה… ועוד מנהלות קטנות שעושים בערים גדולות.
בדרך הנוף משתנה, מזג האויר נעשה עכור ואפרורי וגם עוברי האורח נראים כולם כאילו הודחו מבית ״האח הגדול״.
בכביש המהיר, לצד המשאיות הענקיות, אני הופכת שוב ומתלבטת ביני לבין עצמי, האם להאריך את השהות כאן בעוד שבוע ולצאת לטיול רגלי אתגרי של מספר ימים עם דרור ואיתני הטבע…או לטוס חזרה לחום, ל-70% לחות, למדוזות הארסיות ולילדי האהובים זבי החוטם…ומתקשה לקבל החלטה…
דרור מבקש שאפסיק לחשוב, כי אחרת הוא יוציא לי את הבטריה מהראש…הדימוי מצחיק אותי ואני מחליטה שלא להחליט כרגע. בערב בנחת אתייעץ עם ההודי…
כשחזרנו עייפים ורק קצת מרוצים, דרור היה נחוש לשנות את מצב הרוח הסגרירי והציע שתי פעיליות, הראשונה, ללכת מיד למצפה הכוכבים בראש הגבעה כדי לצפות בצבעי השקיעה המדהימה.
וגם להתקשר למארי שתקפוץ אלינו לביקור.
מארי, צרפתייה שמתגוררת כאן כ-15 שנה, חזרה לפני כמה ימים מביקור מולדת בליאון.
מיד כשירדנו מהגבעה התקשרתי אליה. תוך מספר דקות היא הופיעה אצלנו בדלת, לבושה כמו שרק צרפתייה יכולה להתלבש. מכנסיים מפוספסות, נעליים בצבע טורקיז וחולצה ירוקה, ופתחה מיד בצעקות צרפתיות של שמחה וצהלה, כשהיא שולחת ידיים ורגליים לכל עבר.
התחבקנו. התנשקנו. דיברנו. צחקנו, שתינו, אכלנו ושרנו.
אחרי שני בקבוקי יין, ערימות של קרקרים, גבינות עתירות שומן ושנסון צרפתי אחד - היא חלקה איתנו את חייה וגם את כל הסודות האפלים של המקום… אבל בעיקר הביאה איתה שיק צרפתי, קלילות ומצב רוח טוב.
טלפון לאל על - טיסה 312 לוטון-תל אביב נדחית בשבוע.
עכשיו כבר קל יותר. גם הנהיגה הופכת לקלה יותר. ההילוכים אפילו מהנים ואפשר לומר שאני כברממש נוהגת בחופשיות, בביטחון ובשתי הידיים עדיין רק בדרכים הכפריות. השלב הבא הוא השתלבות בכביש המהיר.
לאור ההתקדמות המסחררת יש סיכוי סביר שבחזרה לישראל אטיס גם את המטוס…
אבל לפני המטוס - רכבת.
היום החלטנו לנסות את הרכבת שנוסעת על פסים שהוקמו בשנת 1867.
זו רכבת מקומית ששימשה פעם להובלת מחצבים. נסענו סתם, מרחק של כ-18 ק״מ מכאן לשם, ואחר כך משם לכאן.
מסתבר שלרכבת יש קרון אחד בלבד שנוסע… הנוסעים כולם מבית היוצר של שרלוק הולמס ואנחנו.
בדרך, נהג הקטר עצר את הקרון והודיע שעלינו להמתין מספר דקות, כי יש כבשים טועות על המסילה. אחר כך, הכרטיסן שהיה רפה שכל, או שסתם נודניק… עבר בין ששת הנוסעים עם מיקטורן שחור, כובע, סיכה מוזהבת ותיק עור, בדק וחורר את כרטיסי הלונה פארק, אחר כך גם ספר אותנו עם מכשיר שנראה כמו מצלמת גו-פרו ולבסוף גם עבר ושאל איך אנחנו מרגישים היום…
למען האמת, אנחנו - מרגישה רע. הרכבת רועשת, קופצת ונעה לכל הכיוונים.
בדרך חזרה, הנהג פנה אל הנוסעים והציע למי שמעוניין, לעבור ולשבת לידו.
דרור נפרד ממני לשלום וצעד כמו קורקבן גאה אל עבר הקוקפיט.
אז עכשיו, כשהתוכניות מעט השתנו. אנחנו נצא מחר לפגרה קטנה מהפגרה הגדולה.
אני משתפת בעובדות היבשות: החל ממחר, במשך 4 ימים, טיול רגלי ב-Peak District, שזה אומר הרבה פיקים, כולל פיק ברכיים, תיק גב קטן, סט אחד של בגדים להחלפה, ממוצע של כ-15 ק״מ ביום… אימאל׳ה…
היה לי נעים. מקווה שגם לכם.
להתראות.
סיגלית
מצורף וידאו חמוד של מארי שרה שנסון... וגם של להקת זרזירים שורקים.
מארי שרה שנסון
להק זרזירים
