יום שישי. לילה. קר ומאוחר. אני מוסיפה לכתוב ומעדכנת גם את אירועי השעות האחרונות מארגנת ואורזת את האותיות הסופיות והתמונות למשלוח. סיכום של שבוע מהנה שהסתיים ממש עכשיו בפסטיבל מוסיקה, במרחק של כחצי שעה מכאן. הבמה והמופעים התקיימו בתוך אוהל גדול, כשבחוץ בוערת מדורת עצים ע-נ-קית.
ההופעה של דרור בפסטיבל הייתה טובה מאוד והוא הסתובב נרגש בין אוהדיו בחולצת הקאובוי השחורה, עם ההדפס המפורסם של דרור מילר על גב החולצה - ״ויסלוה שימבורסקה״, המשוררת הפולניה שזכתה בפרס נובל.
גם אני זכיתי...לא בפרס נובל...אבל זכיתי לחוש עדנה קטנה ומספקת, כשקיבלתי ליד המדורה החמה הצעה מחמיאה מפאם, חברת צוות מארגני פסטיבל אומנות גדול, שמתקיים כאן מידי שנה בחודש ספטמבר, הזמנה להשתתף בפאנל של אומנים מדיסציפלינות שונות ולהציג כל נושא, עבודה או תהליך שאבחר וקשור לאומנות שלי.
הסכמתי טנטאטיבית ופוזיטיבית.
נעים להרגיש שהעיסוק שלי באומנות מתחיל להתפתח ולתפוס כיוון. תחושת סיפוק והכרה היא תחושה נעימה.
ובהמשך להמלצותיו של החבר ההודי שלי, מהקורס על האושר - שאמר כי כדי להגדיל את תחושת הסיפוק, עלינו ללמוד להודות גם על הדברים הטובים. אז הנני מודה לעצמי שהיה לי האומץ לעזוב את הניאונים, המשרד והמשרה המפנקת לטובת עיסוקים אחרים המסבים לי הנאה אמיתית, וגם מודה על האפשרות להיות אדון לזמן שלי.
אבל לפני כל חג ההודיה הזה…
הייתי מאוד שמחה וגם אסירת תודה...להתגבר קודם כל על פחד הנהיגה בצד שמאל.
למעשה פתחתי את השבוע בהצהרה שזהו! הפעם אני מנסה להתגבר על עריצות הימין ועוברת צד, אף על פי שמדובר ברכב בעל תיבת הילוכים ידנית ובכבישים צרים מאוד ומפותלים.
דרור בתפקיד מורה הנהיגה, מזהיר אותי לשמור על השמאל וגם על המהירות המותרת.
לאחר כמה נסיעות קצרות, נראה לי שהאתגר האמיתי, טמון ברצף של בעיות קטנות ותמימות, שצצות דווקא בתוך המרחב האינטימי הפנימי הרכב.
הראשונה, היא הפעלת תיבת ההילוכים הידנית, שלא נחשפתי לה מאז ימי הזוהר שלי בהייטק, אי שם בשנת באג 2000 והנמצאת כעת לשמאלי…
האינסטינקטים עדיין פעילים, אבל רק על יד צד ימין. וככה יוצא שאני מושיטה לחלל את יד ימין בתנועות שחייה של כלב. חלון נפתח. חלון נסגר.
עוד ניסיון…עכשיו עם יד שמאל, לפחות אף אחד לא מצפצף מאחורה.
לוקחת אויר. מכניסה לראשון. הרכב משתעל. אני בהילוך רביעי??
בעייה שנייה, קשורה לשדה הראייה. הכיסא שלצד הנהג נגוז ונעלם מהשדה, ואיתו גם ההרגל להעיף מבט קל במראה, המדרכה, הולכי הרגל והעשבייה שלצד הדרך. אני בתחושה שאני יושבת בקלנועית. דרור מרגיש חוסר ביטחון מסויים, וללא מילים מצמצם את נוכחותו, מתכווץ ומתקרב למרכז הרכב, תוך שהוא מזהיר אותי שאני עולה על המדרכה וקוצצת את השיחים. אוקיי.
וגם… אני מתקשה לאזן את המרחקים של רגל ימין ושמאל מהדוושות.
לדוושת הקלאצ׳ המרחק נראה טוב אבל אז זה מרגיש קרוב מידי לברקס ולגז… אורכים שונים לכל רגל, היו פותרים את הבעייה.
אבל זה משתפר במהירות (המותרת). עוד לא העזתי לנהוג לבד, אבל אני מרגישה שזה יקרה בקרוב מאוד… אני פשוט אכנס ואסע, בלי הכנה נפשית.
יום שלישי, יום שטוף שמש הוא גם יום חג, יום השוק המקומי. דוכני אוכל, ירקות, בשר, מאפים וריבות נפרסים במרכז העיירה. גם אנחנו מתעוררים חגיגיים ומחליטים לפתוח את הבוקר בבית הקפה ״מרסייה״ המשקיף על השוק, מביטים בקונים המנומנמים שמגיעים בעצלתיים אוחזים תיקי בד וסלים קטנים.
אנחנו קונים לחם רך מאוד מבפנים וקשה כמו זכוכית משוריינת מבחוץ וגם חריץ גבינה.
דרור מעיף מבט בטלפון ומצהיר בנחישות שיש לו כמה חתיכות קוד שהוא צריך לכתוב ולשגר.
אני לא מציצה בטלפון ומצהירה שטרם התבשל בי הרעיון מה לעשות עם ערימות הציורים של הציפורים ולכן אני ממשיכה בשיטוט שלי. אנחנו נפרדים כידידים.
השיטוט השגרתי שלי מתחיל בדרך כלל בחנויות הצ׳אריטי.
יש פה שתיים לפחות, אבל אני מעדיפה לבזבז את מטבעות הפני הרבים שדרור מפזר בכל פינה בבית, דווקא בחנות הצ׳אריטי של החתולים. ככה אני קוראת לה, כי הכנסותיה הן קודש לחתולים…
וגם בגלל שבאמת יש בה מציאות מעניינות, ובפרוטות.
וגם אולי... אי שם בתת מודע שלי … לזכר ״תש״??… החתולה הידועה לשמצה שלנו… שלדאבוני לא שרדה את המעבר משוהם לשדרות ונעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, יום אחד בלבד לאחר המעבר.
מי יודע… אולי החליפה את שמה והיא חיה עכשיו חיים חדשים ברחובות רצועת עזה…
בכל אופן, יהי זכרה ברוך.
בחנות החתולים החפצים מסודרים גם לפי נושאים וגם לפי צבעים.
בסל הקניות שלי, חפצים שונים ומיותרים. סינור של אומנת עם כיס ענק שנסגר עם כפתורים בצידי הגוף, מפיות קטנות רקומות בסביונים, חבל מעוצב עם סיומת פונפון ששייך לוילון ויקטוריאני, מסגרת קטנה מוזהבת לתמונה, שעל הקירות הגבוהים והגדולים של יפו תיראה מגוחכת, אבל לא אכפת לי.
אני מניחה את החפצים על הדלפק וממשיכה לפשפש בסלסלות ובמדפים.
ליד הקופה עומדת לבושה בחליפה צהבהבה-לימונית, נציגת ויצ״ו העולמית החתולית. היא שולחת לעברי מבט מסוקרן וחשדני מבעד לתחתית המשקפיים. אני מתקרבת אליה עם שאר החפצים ומחייכת בנימוס. בחיתוך דיבור של שופטת בית המשפט העליון היא מבררת האם סיימתי. אני סוחבת במהירות עוד פסלון של קיפוד, מתקרבת לקופה ומודה באשמה.
גברת ויצ״ו מחייכת אלי בחזרה וניגשת למימוש הטרנזקציה הכספית בהתרגשות והססנות מרובה, המתחילה בכיווץ הצוואר וממשיכה בתנועות ידיים היסטריות-מהירות.
היא פותחת וסוגרת לפחות שלוש מגירות ושתי ארוניות, מזיזה את כל החפצים המיותרים שעל הדלפק הצידה, עורמת את כל השטויות שקניתי לערימה נפרדת, וכמו אחות חדר ניתוח, מניחה מספריים, עט ודף עמוס עמודות לעייפה.
אחר כך היא הופכת ומחטטת בכל פריט עד שמתגלה החוט הקטן-המדובלל הנושא את תווית המחיר.
שולפת את מדבקת המחיר ומניחה אותה בדיוק בטור ובשורה שהוקצו לכך בדף הנהלת החשבונות הידנית. דף שיעבור בעתיד ביקורת של כל חתולי הצמרת.
בזמן שהיא רוכנת לתקתק את הסכום אל תוך הקופה הרושמת, אני מביטה ומתרשמת מהתסרוקת המוקפדת ומכמות הספריי הנדיבה שמחזיקה בגאון את רעמת השיער הזהובה-לבנה שלה, תסרוקת מאפה של חלת-שבת.
נזכרתי שגם אמא שלי בצעירותה נהגה לחזור מהמספרה בכל יום שישי עם עוגה ביד וחלה על הראש. אני לא זוכרת איך כל הקונסטרוקציה הזו עוברת את הלילה ואת השינה… רשת על השיער?
ואז בתחושת הקלה וניצחון, היא לוחצת בתנועה מהירה על כפתור ה-Enter וזזה לקול פתיחת הקופה בהפתעה, סופקת כפיים… הצלחנו!
אמנם הסיבוב שלי די קבוע, אבל בדרך חזרה אני מנסה לגוון ולחזור דרך שבילים חדשים או סמטאות העוקפות עלייה תלולה. כולן מובילים אל לקוטג׳ שנמצא בסמוך לכנסיית סנט מארי.
לפני סיום השיטוט, אני שמה פעמי אל עבר ספסל עץ קטן שהוקדש לג׳יליאן היקר.
בצעדים זהירים אני מתיישבת, נמנעת מלגעת בסירפדים הרבים, שנראים כמו עשבים תמימים אבל הם סירפדים אכזריים.
הספסל נמצא לצד מסילת הרכבת הישנה. כל קרון הוא מתקופה אחרת ונראה שונה.
הרכבת מתופעלת על ידי מתנדבים, זו לא רכבת מסחרית ופעילה רק לסירוגין, בעיקר בחודשי הקיץ. העיירה נמצאת בתחנה הראשונה שלה. יש לה מסלול קצר וייצוגי של כ-45 דקות שעובר לאורך עיירות קטנות ב-Peak District. החלטנו שננסה לעלות עליה בשבוע הקרוב.
על הספסל אני רוקמת תוכניות, מנסה לחשוב מה אציג בתערוכת האומנות בספטמבר.
לא ברור לי מה ומי לצייר, ומאיזה כיוון ״לתקוף״ את הפסטורליה האומנותית של העיירה.
מדובר במפגן רחב של אומנות מכל הסוגים. בתקופת הפסטיבל שוטפים את העיירה אלפי אנשים לראות ולקנות אומנות שמוצגת בחללים פומביים וגם בבתים פתוחים.
נראה…
בלילה שקדם ליום הכי ארוך בשנה נשארתי ערה כל הלילה וככה יצא שויתרתי על מעט שעות השינה שהלילה הכי קצר הציע לי…לעומת זאת הרווחתי סינתיזה של צבעי שקיעה וזריחה ואור כחול יפהפה שהאיר את גגות וארובות הבתים כמו בתוך חלום.
הבטתי למעלה, מהופנטת מצבע השמים ואז גם הבנתי בדיוק מה אני הולכת לעשות עם שני הקלסרים העמוסים באיורים וסקיצות של הציפורים.
החלטתי לגזור את כל הציפורים כולל ציורי הלוואי שלהן, לארגן ולהדביק אותן על דפים חדשים כשכל אחד מהם יהיה סוג של יצירה בפני עצמה.
בזמן שאני הוזה, חוזה ומתכננת את צעדי ואפרופו חתולים… נכנס בצעדים קטנים אל המטבח חתול ג׳ינג׳י שמן וגדול, חתול צ׳יישר, עשה סיבוב ניצחון כשהזנב שלו מורם ביהירות מעלה ויצא באדישות עוד לפני שהספקתי לנבוח עליו… מיד כשיצא, פרסתי את כל הדפים ובמשך שלושה ימים הכנתי כ-60 לוחות (דפים) עם כל חומר הגלם שהיה ברשותי מהפלמינגו ועד לזרזיר האחרון.
אני מרוצה שעשיתי עם זה משהו. לא מעוניינת יותר לאגור עבודות.
מאז שאני ביפו אני נוהגת להסתובב בשוק הפישפשים בשעות הבוקר המוקדמות, כשרק מגיעים המובילים עם תכולות של בתים. אני מביטה איך הם שופכים ערימות בגדים, מזכרות, אלבומים משפחתיים, תמונות וציורים. חיים שלמים של אנשים נשפכים לערימה על הרצפה. ״כל פריט חמש שקל״...
אחרי מספר פעמים שחזיתי באירוע כזה קיבלתי החלטה, שאני לא מעוניינת יותר לאגור עבודות ומציירת רק למטרת נתינה/מכירה/שימוש/עניין ראוי
אני לא מעוניינת שהחיים שלי יתגוללו על שטיח, אפילו אם הוא אפגני מקורי… ולכן שמתי לעצמי מטרה להיות מינימליסטית בצריכה ולא לאסוף שום דבר מיותר…חוץ מקיפוד, חבל ויקטוריאני וסינור…
ביום רביעי קמנו למזג אויר מושלם ביותר. טמפרטורה מדהימה ומדוייקת והתחושה היא כאילו האויר עשוי סאטן או משי...מה שיותר שווה…
את הערב קינחנו עם קארול ובעלה פול, ארכיטקט שמתכנן שטחי מסחר.
הם גרים בישוב סמוך, Bole Hill, בבית במרום גבעה שמשקיפה על כל העמק, בו שוכנת גם Wirkworth.
מצאנו אותם במטבח כמו בסצינה מסרט צרפתי, רק אנגלי… עומדים שניהם אבודים משהו…קארול עם ספר בישול פתוח בעמוד של עוף בסגנון לבנוני, או סורי או קווקזי, משהו אוריינטאלי…ופול נאבק בכרעיים על מחבת.
אנחנו הלבנטינים, הבאנו איתנו מגש תפ״א פיקנטים וסלט בסגנון החופשי של דרור, שכולל שלל פירות, ירקות וערימות של שום טרי. הם טרפו את זה.
שתינו יין, והרבה. שוחחנו על דא והא וגם על ההבדלים בין פה לשם.
ערב נחמד ונעים.
אחר כך דרור הלך עם קארול לנגן ב״נלסון״ ואני המשכתי לגזור ולהדביק, לגזור ולשמור.
מידי פעם אני מצטרפת להליכות ארוכות עם דרור, לא ארוכות מידי, אבל מספיק אתגריות כדי לפתח שרירים של ״הרועה הקטנה מהגיא״. יש כאן עליות מאוד תלולות.
אנחנו מטפסים ושותקים.
בשיפוע של 70 מעלות, אני לא מסוגלת להוציא הגה. מתרכזת בצעד הבא ובהסדרת הנשימה.
הטבע יפה. הכל ירוק ופורח.
בהליכה במישור, כשהגוף כבר חם והשרירים רכים, אנחנו נעשים פילוסופים.
דרור אומר שהכאוס הוא זה שמנהל את העולם וכל השאר הוא רק ניסיון שלנו להסביר את זה לעצמינו.
הגענו. אני נכנסת, מורידה נעליים, פושטת רגליים, משחררת את הזרתות הדואבות ומסכימה בהחלט.
כאוס וזרת מנהלים את העולם.
שבוע טוב, סיגלית
