כפתורי המעיל נרכסים ביתר חופשיות. היעדרותם של בצקים למיניהם וסניף אבולעפיה נותנים את אותותיהם. אני מקבלת בברכה את הרגשת הקלילות ואף שוקלת לשנות את שמי לסוזוקי אוהרה בטרם אשוב ארצה. אין לי שמץ של מושג מה קורה בארץ ולמען האמת גם לא אכפת לי. מצידי שיכריזו על הבית ביפו כנכסי נפקדים. הם כבר מכירים את הפרוצדורה. אני יכולה להסתדר כאן במלון ברובע אקסקה. להמשיך לצייר במבוקים עד שיצליח לי. השתפרתי מאוד עם המקלות. פחות מתלכלכת. מידי פעם מרמה ונועצת במה שרק אפשר והיום גם אלמד להכין סושי-קבוקי יחד עם קאורי.
בארץ השמש העולה קשה לי עדיין להירדם. גם אחרי שסיימתי לראות בבינג׳ את כל הפרקים של פמת״א חוץ מפרק הסיום, אני נותרת ערנית ונמרצת. האלגוריתם הקולוניאליסטי של נטפליקס מציע לי סרטים עם כיתוביות ביפנית. צופה שוב ושוב בסרטונים ששולחת מיכל. מילים חדשות שטל אומר תוך כדי לעיסת מלפפון ובאף סתום. מזדחלת מהמיטה ויורדת לקומת הקרקע בשתיים בלילה. בלובי הקטן רכונים מספר עַבְדֵי-הייטק מול מסכים מרצדים, מרעידים רגל בעצבנות ומתקתקים במרץ שורות קוד וסיכומי פגישות לחלקים עֵרִים של העולם. שכחתי כבר את הפרק הזה.
אבל כן נזכרתי בנַאוּקוֹ. יפנית קטנה עם שיער ארוך. עבדנו יחד באקמאי במשך כ-5 שנים. נהגנו להיפגש בקראקוב במסגרת אינטרנשיונל מיטינגס והפעלות אה-גה-דו-דו של טים בילדינג, לפחות אחת לרבעון. היא עבדה כ-10 שנים בחברה והייתה מסורה לעבודה כמו שרק היפנים יודעים. מעולם לא ניצלה אפשרות להתחמק משיחות ועידה טרחניות, לא משנה לפי איזה timezone נקבעו. ביקורת נוקבת ברוח היאקוזה על התנהלות הקורפורט האמריקאי נהגה לסנן כמו מרמיטה מנומנמת, רגע אחד לפני שכולם מתפזרים. סיפרה שחלמה להיות עיתונאית ונקלעה בשוגג לכספים. סיפור עממי ידוע. חצי שנה אחרי שעזבתי נודע לי ששלחה מכתב חרקירי קצר בו הודיעה שהיא מתפטרת ונעלמה כעבור שבועיים, ללא עקבות. הצלחתי לאתר היכן היא עובדת אבל לא הצלחתי ליצור איתה קשר ישיר. אני שוקלת לנסוע למשרדי החברה ולבקש לפגוש את נאוקו מטוקיו.
ועוד נזכרתי. ספר שאהבתי במיוחד כילדה, מתוך סדרת ספרים על ילדי העולם, קלאסיקה של פעם, נוריקו-סאן הילדה מיפן. מישהו מכיר? היו עוד ספרים בסדרה. על הילדה מלפלנד וילדה מאפריקה וילד מהולנד. עליהם בבלוג אחר. הספר תיאר איך נוריקו לובשת קימונו, ישנה על רצפה, אוכלת במקלות ומתרחצת באמבטיית עץ. האמנתי אז, שכל הילדות בסדרה, כולל אני, הקוראת הנאמנה, קשורות ברשת חברתית מודפסת בה מתקיימת חברות אמיתית, חוצת גבולות ובכריכה קשה. פייסבוק גרסת שנות ה-70.
באופן כללי החלטתי לא להשוות שום דבר לישראל. לא מכניסים לזירה אחת משקל קל וכבד. מנסה לקרוא ולהגיד בלב את שמות המקומות והתחנות במלואן ולא להתרכז רק בהתחלה של המילה ולגמגם את ההמשך. לוסי, חברתי לסאפ וליבשה, המליצה שאלמד כל יום מילה חדשה. אני לומדת כל יום מילה. גם שוכחת.
בוקר חדש ואני מעדיפה להתעלם חלקית מתשתית הרכבות המופלאה. ללכת פריסטייל, בלי גוגל, בלי להביט לאחור. הדרך משתנה ונפתחת כשלא צריך לחזור על העקבות. מראה העיניים מוביל. עוברת בלי לשים לב בין הרובעים השונים המרכיבים את המגה-פאזל של העיר טוקיו. מזג האוויר נפלא. אני צועדת בקצב יווני בפארק יויוגי שהיה אתר מרכזי באולימפיאדת טוקיו בשנת 1964.
מאזינה דרך אוזניות משובחות לאלבום של Pandelis Thalassinos, זמר יווני שהיה פעם ימאי ודרור גילה לאחרונה בקפריסין. שומעת בלופ את השיר על עץ הלימון בגן העדן טו-פראדיסו-למונה (Tou Paradeisou Lemonia). מתאימה את קצב ההליכה לקצב הבוזוקי. דרור ניגן את זה בגיטרה חשמלית בעדינות בלי לפספס אף סלסול ומבלי להשתלט. תענוג.
עכשיו טו-פרדיסו-למונה על רקע מקדש מייג'י בלב פארק גדול מוקף גנים ובריכות דגים. הלב מתרחב. אל הרחבה אצים רצים בזה אחר זה כ-50 כוהני דת לבושים לבן כדי להצטלם לתמונה קבוצתית בחזית המקדש. הם נעמדים בגבעתרון סטייל. המנצח, איש קטן ונרגן מזיז אותם בנביחות האי-האי כמו קוביות טטריס בין הצדדים והשורות, במשך רבע שעה, עד שהם יוצרים מלבן מושלם ונחה דעתו. 3 שניות צילום והם מתפוגגים. גם אני צילמתי. אפשר לרכוש בְּרָכוֹת לפי נושאים. קניתי לכולם ברכה זהה. אם הבנתי אותה נכון - אז היא מכסה די הרבה תחומים. וגם אכלתי מקל אורז. מפתיע במרקם וטעים.
יום ראשון, מוזיאונים ללא תשלום. בניין נשיונל ארט סנטר ניצב מזדקר כמו ספינת זכוכית גדולה שנטרפה בעיר. בכניסה חדר עגול, כוורת לוֹקֵרִים למטריות. וואלה. האולמות מציגים תערוכות של בוגרי בתי ספר לאמנות. אני נדהמת מעוצמות הביטוי, האיכות ועושר ההבעה שמרוחים על הקירות. מתרחקת מתקרבת. יותר כיף לראות - אבל מצלמת.
ברחובות רובע שיבוייה, מעוז הצעירים, זורם נהר של אנשים. יש כאן הכל. ועוד הרבה יותר מזה. הג'ינס לא באופנה. גם לא זה עם הקרעים. ראיתי עובד עירייה מקרצף גרם מדרגות ברחוב. ברחובות קטנים אין תמיד מדרכות. לפעמים רק פס הפרדה לבן. הולכת באמצע הכביש. אף אחד לא מצפצף. כשהמדרכה רחבה משתדלים ללכת בצד שמאל. כמו בכביש. מאוד עוזר כשצפוף, וצפוף. מונע התנגשויות. שיירה של מכוניות קארטינג צבעוניות חולפת בכביש הראשי. צעירים מטורזנים לבושים כמו הכלבים שלהם. או להפך. באולפני רדיו בקומת הרחוב מתראיינת ״טוקיו איידול״ ושולחת למציצנים פרצופים פוטוגנים. גם אלי. אוטובוס Livebus עם להקת רוק חיה חולף ומרעיש בקולי קולות. כמו של חב״ד, רק בורוד. ספרים מנויילנים בצלופן. יש ספר שהוא טֶסְטֶר. כשמסירים את האריזה מריחים את ריח הדפוס.
נערה במיני, קוקיות וגרבי ברך מזמינה להיכנס לחנות בקול רווי הליום. סניף Laline ברחוב רופונגי היוקרתי מוכר ניו-ארייבלס היישר מים המלח. ואני שואלת: כמה פעמים עוד אפשר להרוג את ים המוות. שולחת בטעות חיוך לכלב בעגלת תינוק. אולמות המשחקים הם כמו מועדוני הימורים רק עם משחקי וידאו רועשים והריאות של השטיחים ספוגים בניקוטין. מחפשת איך לצאת וגם משהו קטן לאכול. אסור לבקש מהמלצרים שינויים בַּמָּנוֹת ובכלל. הם נעשים אובדי עצות והעיניים הצרות שלהם מתרחבות בבהלה. אני קָדָה ומתנצלת שוב. מתרגלת לשתות תה קר או חם יחד עם ארוחת צהריים. חמישה שיפודים שונים קטנים של בשר. את הראשון זיהיתי כעוף. להגיד על טוקיו שהיא יקרה, זו קלישאה. אחרי שעוזבים את ישראל הכל יותר זול.
בוקר חדש. חדרניות המלון בכובעי תום סוייר מאיצות בי לפנות את החדר. הניקיון מעל לכל. עולה על הרכבת מוקדם מידי לשינג׳וקו ומשם למקדש סנסו-ג׳י, העתיק ביותר בטוקיו. בתחנת שינג׳וקו עוברים כ-2 מיליון איש ביום. קילומטרים של מסדרונות בעשרות מפלסים. גברים בשחור ונשים בעקבים עוקפים אותי מימין ומשמאל, מסיתים אותי מצד לצד כמו קרוסלה. מערכת הכריזה מודיעה ללא הרף על רכבות מגיעות ויוצאות. הכל על הדקה. אני לא בקצב בכלל. לא של החיים ולא של הרכבת הבאה. הגינזה-ליין מסומן בצבע כתום יקח אותי לשם. עומדת בתור ארוך אחרי הקו הצהוב. דלתות הרכבת נפתחות. כולם שועטים פנימה כמו עדר באפלו. נדחפת פנימה בכוח. אחרונה לעלות. מוודאה שגם כתף ימין בפנים. הדלת שנסגרת מהדקת אותי סופית פנימה. מוחזקת רק על ידי הנוסעים סביבי. אפשר להריח סוגים שונים של משחות שיניים. לחבוש מסיכה נראה עכשיו הגיוני. הרכבת עוצרת וזרם התודעה משנה כיוון. נוסעים שרוצים לרדת הודפים אותי בכוח החוצה. אני לא מתכוונת לוותר. מתנפלת על רצועת-יד פנוייה ואוחזת בה בכוח כמו אמנית טרפז. לא תוציאו אותי מכאן. גם אם אתם בדרך להציל את סוני. עוד 15 תחנות זה יגמר.
מקדש סנסו-ג׳י שוחזר לאחר שנהרס במלחמת העולם השנייה. בכניסה ניצב שער אדום מעוטר בדמויות של אלי הרוח והרעם. השער בכניסה למקדש שינטו נקרא טוריאי - Torii ומסמן מעבר מחול לקודש, בריחה מעולם אחד וכניסה לעולם אחר. צבעו בדרך כלל כתום או ורמיליון (אדום-כתום) צבע שהודף אסונות ורוחות רעות. יש שטוענים שהשערים הוקמו כמקום מנוחה לציפורים הנחשבות על-פי השינטו שליחות האלים (טורי- ציפור אי-מקום). אני יכולה להעיד על העורבים היפנים. הם ענקיים, שחורים ואני משוכנעת שהם יודעים לדבר, הקריאות שלהם מכילות הברות שלמות וגם אינטונציה.
מתחת לשער סנסו-ג׳י מתערבב הקודש בחול. גיישות אינסטגרם מטופפות בנעלי אצבע להצטלם עם המוני המבקרים שבקליק הבא יהיו גם עוקבים. דוכנים רבים של אוכל ותשמישי קדושה במבצע שינטו-סייל. קבוצה של קשישים בני 101-107 מתגלגלת ומסתדרת לצילום קבוצתי. תמורת 30 ש״ח אפשר לקבל נבואה על גבי מקל קטן ולגלות את הגורל הצפוי. למרות שאני מכוסה באינפלציה של ברכות, אני נכנעת, משקשקת בקופסת העץ ומוציאה מקל. אסכם את הנבואה של בזוקה-סאן בשלוש מילים: ״בסוף את מסתדרת״ עם דגש קל על דחיית סיפוקים ושיפור הסבלנות. נראה. לא מבטיחה. אולי כשאחזור. הערב יש לי סדנת סיפוקים קטנה של סושי-קבוקי עם קאורי.
אנחנו קובעות להיפגש בכניסה לתחנת הרכבת משם נלך יחד לביתה. כששאלתי איך אזהה אותה, ביקשה שאחפש אישה קטנה אוחזת דוב פנדה. כמה פשוט. חשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה להיכנס לבית יפני מסורתי אבל אנחנו מתקרבות בצעדים קטנים אל עבר מגדלי אקירוב-טוקיו גדולים לדירה סופר מודרנית. בשלהי שנות ה-20 שלהם היפנים הופכים להיות חסרי גיל. קאורי נראתה לי בסביבות ה-30 אבל לפי מספר השנים שלמדה וזזה בעולם היא נולדה ב-1912.
אז בסדנא של הסושי - למדתי בעיקר על קבוקי. זכרתי שבתיאטרון קבוקי משחקים גברים גם את תפקידי הנשים. זה הכל. קאורי, עיתונאית חוקרת, ערכה דוקומנטרי עבור רשת טלוויזיה, על פועלי הבמה הכפריים שבנו והפעילו תיאטרון קבוקי מתוך קומת המרתף, אך מעולם לא הורשו לעלות אל קדמת הבמה. היא פורסת היסטוריה ארוכה ומפותלת של חיי התיאטרון, שהיה נפוץ ופופולרי אך בתקופות מסוימות הוטל עליו חרם על ידי השלטונות ופעל במחתרת. גם היא, כמו טומוקו, מבקשת לשמר ולהנחיל תרבות ומסורת הולכת ונעלמת, בבתי הספר ובכלל.
אנחנו אוכלות את הסושי שהכנו יחד, סושי בגרסה מעט כאוטית תוך כדי צפייה בסרט בו היא מראיינת את אחד מפועלי הבמה הוותיקים ביותר שעדיין חי. הסרט מסתיים בסיסמא שלה שנכתבה בעקבות נסיעותיה הרבות בעולם. בתרגום חופשי: כשאתה רחוק מהבית אתה מתקרב לתרבות שלך. 30 שניות על סושי-קבוקי.
בסוף היום, כמו קואלה, אני מרוקנת את הכיסים ומארגנת את החפצים. מקפלת את הבגדים בגלגול קטן כמו שממליצה כוהנת הסדר היפנית, מארי קונדו. מרוקנת את שקיות האשפה, מחברת את שלל המכשירים אל מכונות ההנשמה שלהם, שיתמלאו באנרגיה והולכת להתרוקן מאנרגיה שהצטברה במימי האונסן הזכים, בטמפרטורה של 42 מעלות.