את אקורד הסיום אני מתקתקת בין סדינים לבנים בחדר מלון בוטיק ומצועצע בעיירה Richmond.
לכל חדר במלון המתקתק הזה יש שם מטופש אחר.
החדר שלנו מתהדר בשם "Love Dream"... שזה אומר בעיקר עיצוב מופרז בלבבות, שושנים אדומות, ובלבבות משושנים אדומות.
בנוסף, יש כאן אמבטיה מגונדרת עם רגלים, שמונחת על רצפת דמקה, תחתיות כוסות מלב-בות וטפטים מצויירים של כלובי ציפורי שיר קטנות. כל האובר דקורציה הזו מקשה עלי להתרכז ולכתוב...
מה עוד שארמון האוהבים הלבבי הזה, יושב על רצפת עץ עקומה עם שיפוע משמעותי ומורגש (מדדנו עם אפליקציה של מצפן 6% שיפוע!).
בכל צעד שלי לכיוון הדלת אני מאבדת גובה, הדרך מהאמבטיה לחדר כוללת זינוק בעלייה, וכל תנועה במרחב הקטן של החדר מרגישה כמו הליכה על סיפון של ספינה בים סוער.
ריצ'מונד נמצאת בצד השני של Yorkshaire Dales, זוהי עיירה יפה וציורית כמו של צ'רלי וממלכת השוקולד. הגענו אליה אתמול בצהריים מיד אחרי ההופעה האחרונה בהורסלי.
אחרי ההופעה נסענו לישון אצל וויוואן ולינדזי, זוג חברים שגרים ליד ניוקאסל בחוות בודדים.
וויוויאן הייתה אלופת אנגליה וזכתה באין סוף פרסים ברכיבת סוסים נשים אומנותית (על הצד).
יש ליין שלם של עיצוב תלבושות וכובעים ששייך לספורט הזה, וגם מסתבר ליין שלם של חיות מחמד שהם מחזיקים בבית. ממש גן גורים של כלבים וחתולים שמתרוצצים ונכנסים בין הרגליים...
בבוקר שאחרי ההופעה האחרונה, אחרי שלוק קטן מהקפה הדליל ורווי החלב, הרגשתי פתאום לגמרי לא קומוניקטיבית ומאוד לא חברותית, החלפנו מבטים ובלי הרבה תיאום, החלטנו להתקפל, לעזוב את הבית הנוח של החברים ולחזור אחורה לשמורת הטבע היפה של יורקשייר.
גם כדי להיות קרובים גיאוגרפית לקוויקרים במידה ונחליט להשתקע... וגם כדי לטייל בצד האחר של השמורה את שאר הימים החופשיים עד שנחזור.
ובחזרה ליום של ההופעה האחרונה...
היה קשה לעזוב את הנוף הפראי של אירטון, את הקווייקרים, הבארן ואת מיטת הקומותיים האדומה. תוך כדי התקפלות, ניסיתי למשוך זמן, אורזת לאט לאט ובחוסר יעילות מופגן.
לפני שיצאנו אספנו כמו שני ילדים שמנסים למלא את הכיסים בממתקים, פרוספקטים, פליירים וכל דף מידע והסבר שנוגע לקוויייקרים שהיה מונח בדוכן בכניסה.
אחר כך הנחנו בשקט את המפתח על האח בחדר התפילה, כפי שביקשה פאם.
נפרדים בצער משרשרת החסינות.
יצאנו לדרך.
היעד – Church Hall בעיירה קטנה בשם הורסלי, מרחק של שעתיים וחצי נסיעה.
מסתבר שהגענו מוקדם מידי ונצטרך לשרוף לפחות שלוש שעות.
את השעה הראשונה אנחנו מצליחים לבזבז בנסיונות להבין את סידורי החנייה בעיר סמוכה להורסלי.
לא הבנו.
אז החלטנו לנסוע ולהתנחל בפאב בו קבענו להיפגש עם פיטר, המוסיקאי המקומי שיופיע עם דרור.
הפאב היה סגור. אבל זה הצליח לסחוב עוד חצי שעה.
אחר כך הסכמנו שהכי נכון יהיה לנסוע ל-Church Hall ולדבר עם מי שנמצא שם.
המבנה היה סגור.
מבחוץ אנחנו מתרשמים מהמבנה לטובה, האולם צמוד לכנסייה ומשמש גם למופעים מוסיקלים וגם כסדנאות לאומנים.
בדרך חזרה לרכב, אנחנו פוגשים במתנדב של המקום. הוא מקבל אותנו, פותח לנו את האולם ומסביר על האופי והפעילות במקום.
יפה כאן. אנחנו עייפים מהדרך, מהזמן שעוד נותר לחכות ובעיקר מחוסר המעש. מוצאים בהמשך הדרך פאב קטן ומבלים בו את הזמן שנשאר.
השעה שבע. ההופעה תתחיל בשבע וחצי בדיוק.
פיטר, איש גבוה לבוש מעיל ארוך וכובע קסקט שחור נכנס לחדר בצעדים בטוחים מלווה באשתו שמנסה להשיג אותו בצעדים קטנים ומהירים, הוא אוחז בכל יד קייס גדול וקשיח של גיטרה.
כמו שיח סעודי המוקף בפמלייה של נשים, פורס את הגיטרות ברוב טקס, משאיר את מכסי הקייסים פתוחים כמו לתצוגת ראווה. אחר כך כשהוא מוציא את הגיטרה השחורה, המהודרת ומסתבר שגם המאוד יקרה, הוא מלטף ומכוון אותה בעדינות ובזהירות כמו שנוגעים בתכשיט יקר.
הקהל מורכב מחברים, מתנדבים של המרכז ועוד אנשים שגרים ביישוב הקטן הזה ושנוהגים לבקר במרכז.
בזמן שאני מכוונת את מצלמת הוידאו, פונה אלי איש מהקהל בעברית ובקול של פלמ"חניק מטורזן:
"שלום, מן הראוי שאציג את עצמי", אומר את השם שלו, שאני לא זוכרת...
הוא תל אביבי, נמצא כאן כבר 15 שנה, הגיע עם אשתו הבריטית לחזות בפלא הזה, בו מוסיקאי ישראלי משדרות! " אתם משדרות? אתם משדרות? דווקא משדרות?", בוחר להופיע דווקא בעיר הקטנה והנשכחת הזו.
היה משהו יהיר בקלוץ הישראלי הזה. בדרך בה התנפח כמו תרנגול הודו כשהציג את אשתו הבריטית ובאופן בה שאל שאלות, כאילו שהוא לכל הפחות פקיד בכיר במחלקת ההגירה של בריטניה העומד לחרוץ את גורלינו.
מתחילים.
פיטר נותן את הסט שלו. מתרגש. הוא לא רגיל להופיע בפני קהל. נוהג להשתתף בערבי נגינה משותפים ובפולק קלאב.
דרור עולה אחריו. הקול שלו חם ופתוח, הנגינה בטוחה וממלאת את החדר.
משוחרר לגמרי, משנה את הסדר של השירים, מוסיף חדשים, אפילו מעז להקניט את פיטר על תשומת הלב הרבה שהוא מקדיש לכיוון הגיטרה שלו ומצהיר שהוא... מסתפק בלכוון בערך... (קשקשן...)
אה, כן... חצי שעה לפני הסיום אורח הכבוד שלנו, הישראלי המהולל, מרעיש עם הכיסא, אורז את אשתו ועוזב את החדר...ובכך מכתיר את עצמו לאדם היחידי שיצא באמצע ההופעות בכל המסע הזה כולו.
תתבייש!
דרור ופיטר שרים ומנגנים יחד את שיר הסיום.
הסתיים ערב מוצלח ביותר.
בדרך, אני אומרת לדרור שהוא צריך להיות גאה בשירים, במוסיקה וביכולת הכריזמטית שלו להופיע ולגרום הנאה והתרגשות לקהל כל כך מגוון.
חשבתי לא מעט על מילות הסיום, והחלטתי שאני לא מתכוונת לתת דברי סיכום מאורגנים.
גם כי טרם הכינותי וטרם הספיקותי...וגם כי אין לי כל כוונה להסיק מסקנות, או להוציא מדריך המלצות להופעות בווילג' הולס בפריפריה של ווילס וצפון אנגליה.
אני רק רוצה לחזור ולהיות קווייקרית...
וברצינות (אבל לא יותר מידי...) כשיצאנו לדרך, הרגשנו כמו שני נסיינים, ששפכו כמה טיפות מחומר סודי במקום מסויים בעולם ועכשיו מגיעים כדי לחזות בתוצאה, לראות איך זה השפיע ומרגיש.
וכמו שזה נראה מכאן, בתוך מבחנות המעבדה הקטנה שלי, נראה לי כי הטיפות של החומר שטפטפנו בעולם, היו חסרות השפעה כשלעצמן – אלו היו סתם טיפות של נוזל פלסיבו.
הקשר, החום, הקירבה, והמפגש האנושי הכנה, כל אלה נוצרו בגלל כל המשתתפים יחד,
בעזרת המשמעות והתוכן שיצקנו כולנו במהלך השעות בהם בילינו יחד במקומות השונים, מאזינים למוסיקה, נפתחים ומתמסרים לחוויה.
ובמיוחד ובעיקר בזכות דרור, שהופיע בהנאה גדולה בכל מקום, מול כל קהל כשהוא מגלגל את האנרגיה הטובה והאופטימית שלו הלאה, לאנשי הקשר, לאורחים שהגיעו, לקהל שנכח ונתן את ההרגשה שזכה במפגש מיוחד במינו.
וזה מה שמשותף לרוברט השורד האחרון, לין המתנדבת במשושה, קית' מהצ'אפל, טינק והחתולים בצמרת, איאן, הכפיל של ד"ר שקשוקה, אחמד האיטלקי מה-Green House, סו 2, אשת השיווק המוצלחת מבישופס קאסל, החברה התורנית הקוויקרית פאם שאנחנו סולחים לה על זה ששכחה להדליק את החימום ואחרון חביב, המתנדב האלמוני מהורסלי – כולם נכחו, התמסרו והיו קרובים.
ובמבחנה אחרת... מבעבעת גם ההבנה, שכל הקרנבל הזה לא היה מתקיים לולא היינו רוחשים כבוד לחלום ולפנטזיה.
אז זהו. סיימנו. ביום שלישי חוזרים.
יש לנו עוד חתונה על הראש...
היה לי אתגר וכייף גדול. תודה לקוראים הנאמנים והפידבקים.
תודה לדרור שלא מפסיק להמציא את עצמו.
חג פורים שמח!
אני אשלח בניפרד לינקים למוסיקה של דרור.
