הופעה מספר ארבע.
החלטנו לצאת מוקדם יותר ולעצור בדרך לאכול. הפעם אנחנו בוחרים להגיע ללא סיור מקדים, בעיקר כי זה לגמרי לא קרוב למקום שאנחנו משתכנים, במקרה הטוב זה שעה של נסיעה בכבישים צרים ומפותלים שדורשים ריכוז.
אני אפילו לא מנסה לציין את שם הכפר, כל וולשי שאמרנו לו את השם, הרים גבות ועיקם את הפרצוף, וכשהראינו לו את השם כתוב, חזר על מה שאמרנו בתוספת קולות חירחור כמו של גמל.
הגענו.
ה-Village Hall ממוקם ממש באמצע היישוב, צופה על שומר המסך של Windows (כרי דשא ירוקים) ונהר שעובר ביניהם. נתקלנו בלפחות שלושה שלטים שפירסמו את ההופעה ברדיוס של לא יותר משנים וחצי מטר, עם חיצים שמכוונים את הצעד הבא היישר לכיוון דלת האולם.
צפיפות השלטים עם החיצים הזכיר לי את השלטים הצהובים שמפזרים מוכרי הג'חנון בשבת, ואיך ולאן שלא נוסעים, נתקלים בשלט שמכוון לג'חנון שמוכרים במשתלה.
כמו שזה נראה... טינק עשתה עבודת שטח טובה.
דרור מצלצל אליה ומבשר לה שהגענו. היא מזדרזת להגיע, יוצאת מהרכב מתנדנדת מצד לצד אוספת ומחבקת אותנו אל תוך גופה הגדול.
מציגה את עצמה את עצמה כטינק... מבהירה שזה כמו טינקר-בל ומבקשת שניסע אחריה לביתה.
בדרך הקצרה אני פולטת שטינק נראית יותר כמו טאנק...
רגע לפני שאנחנו נכנסים לביתה, היא פונה אלי בפנים רציניות ושואלת אותי מה היחס שלי לחתולים.
בגדול... אין לי יחס.
באופן ספציפי יותר, מה שיש לטינק בבית זה לא שני חתולים, אלא שני פנתרים שחורים.
דרור נקט בגישת המתנדב הפעיל ב"תנו לחיות לחיות" ואמר בהתלהבות שתמיד היו לו הרבה חתולים בחצר, הוא חי בשלום עם חתולים ושחלק מחבריו הטובים ביותר הם חתולים.. (-:
שני הפנתרים השחורים רבצו שרועים כל אחד על ספה נפרדת. טינק ביקשה שלא אחשוש ושאתפוס מקום ליד אחד מהם.
התישבתי בפינה כשהוא נועץ בי עיניים צהובות ומשמיע גרגור פנימי.
היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שהוא לא רשע, הוא רק צריך קצת זמן להתרגל אלי.. התכווצתי בפינה וחשבתי איך זה לא לגיל שלי כל הדינמיקה הקבוצתית הזו עם החתולים.
בכל אופן, טינק הייתה לבבית, סיפרה שלקחה על עצמה בהתנדבות את הניהול וההפעלה של האולם ושזו משימה קשה ביותר. גם היא ציינה כמה קשה להוציא אנשים מהבתים ואף על פי שזה כפר מאוד קטן, היא בקושי מכירה את השכנים שלה.
ג'ון, בעלה, לא דיבר הרבה. מהמעט שסיפר, הבנתי שהכפר הזה היה ידוע בעבר בחרטות ועבודות עץ. שהוא פרש מעבודה, שהוא אוהד שרוף של מנצ'סטר יונייטד וחבר פעיל ביותר בליגה מקומית של גילגול כדורי ברזל...
עוד הוסיף שהוא זה שהרכיב את הבמה החדשה והיקרה באולם, זו שדרור יופיע עליה בקרוב.
כששאלתי האם הם נוהגים לערוך מופעים מוסיקלים באולם מידי שבוע, טינק השיבה שממש לא ושזו הפעם הראשונה (!) שמתקיים באולם הזה מופע מוסיקלי.
היא הוסיפה שבדרך כלל האולם פעיל רק לצורך ליגת גילגול הכדור של בעלה... והייתה די סקפטית לגבי מספר האנשים שיגיעו.
באיזה שהוא שלב, נכנס מישהו לחדר, לחץ לנו ידיים והציג את עצמו כ- Chairman (יו"ר) של האולם.
ללא ספק דרור הניע בווילג' הקטן הזה, אשר מונה לא יותר מ-200 תושבים מתינוק עד זקן...מנגנון שלם והיררכיה של תפקידים.
הגיע הזמן ללכת לאולם.
מכל אנשי הקשר עד כה, אני מכתירה את טינק כמשקיענית ביותר.
היו רמזים לאקטיביזם שלה במספר הלייקים והאמוטיקונים הרבים שהיא נוהגת לעשות בפייסבוק.
היא קנתה עציצים ונרות לכבוד האירוע אותם ופיזרה על השולחנות, היא ציידה את בית הקפה, שבמקרה הזה היה באמת אשנב למכירת משקאות קלים, עוגות, בירות ויין. ואף הגדילה לעשות כשרשמה על הלוח בגיר צבעוני ובעברית "ברוך הבא" לדרור וסיגלית...
בין לבין סיפרה שסבא שלה היה יהודי וככה היא סוגרת מעגל.
כחצי שעה לפני ההופעה, ג'ון, בעלה של טינק התיישב ליד שולחן קטן כשפניו לדלת הכניסה וגבו מופנה לאולם, הניח קופת ברזל קטנה אפורה, כזו שיש לה שתי מפתחות קטנים שאף אחד לא טרח להפריד ביניהם, כי זה איזוטרי מידי.
מכירים את הקופות האלה?
יש להם שתי קומות ומחיצות להפרדת המטבעות וידית קטנה במכסה שרק אצבע אחת קטנה נכנסת לתוכה.
וככה התיישב לו ג'ון על הכיסא כגזבר האירוע, הניח את הקופה בצד אחד של השולחן ואת פנקס הקבלות בצד השני... והמתין מוכן לקבל את זרם האנשים שעומד לפרוץ בכל רגע...
זה היה מצחיק כל כך. דרור ואני געינו מצחוק כשהחלפנו חוויות בסוף הערב.
אבל מסתבר שבין טינק לטינק... הקופאי היה עסוק בעבודתו וכך גם בית הקפה שמכר עוגות ושתייה...ובלי לשים לב, סביב השולחנות עם הנרות החלו להתיישב זוגות זוגות וחבורה אחת של אנשים.
דרור התחיל, בדיוק בזמן, כשהוא נעמד למרגלות הבמה, מנסה להתקרב לקהל בתוך האולם הגדול והמהדהד.
לקראת סוף ההופעה, פנתה אליו בחורה ממקסיקו שהגיעה מהכפר הסמוך, וביקשה שינגן את השיר "הבה נגילה" כי היא מאוד אוהבת לשיר את השיר הזה.
דרור ניגן בזמן שהיא נעמדה ושרה בפה מלא ובמבטא דרום אמריקאי כבד "מוההים ליהות שמיה"...
הייתה אוירה טובה, גם עבור הטינקים המקומיים זה היה ערב מוצלח.
אחר כך, חיבוקים נשיקות, פייסבוקים ואפילו תמונה משפחתית של כולם ביחד.
זהו. נגמר.
אספנו את שאריות הדיסקים, נכנסנו לרכב ונסענו בערפל כבד מאוד חזרה.
היום יום חופש, אני רובצת על המיטה, ממול נשקף נוף של חוף ים מקסים ובחוץ שמש נעימה.
עוד מעט נלך לבקר את צ'יטרה, הבחורה מבית הקפה שגרה במעלה הרחוב.
