ניצלנו את היום למנוחה אמיתית ולשוטטות קלה בחוף הים.
בערב הלכנו לבקר את צ'יטרה, הפסלת, שנולדה כאליסון. את צ'יטרה פגשנו לפני יומיים בבית הקפה במנוביר כשחיפשנו מקום להתיישב.
היא נעצה בנו עיניים קטנות ובוחנות מעבר למשקפי הקריאה, חייכה חיוך מסתורי וסיננה לעברנו שאנחנו זוג יפה... אחרי שהחלפנו מספר משפטים, התעקשה שנבוא לשתות אצלה תה ביום ראשון בערב, לפני שאנחנו עוזבים.
זה היה הערב הפנוי הראשון ללא הופעה מאז שהגענו.
כשצעדנו ברגל במעלה הרחוב לבית שלה, הרגשנו כמו דיירים מקומיים שקופצים לקפה אצל השכנה ממול.
צ'יטרה אישה יפה, קטנת גוף בשנות החמישים שלה, בעלת שיער ארוך ושופע ועיניים קטנות מתרוצצות ועירניות היא היפית רבת שנים מבית היוצר של הארי-קרישנה.
סיפרה שטיילה בישראל לפני 30 שנה כתרמילאית וידעה לתאר בפרטי פרטים את המקומות בהם ביקרה. אחר כך שוטטאה וגרה בהודו כ-10 שנים. כשחזרה לאנגלי התגוררה במקום שנקרא Skanda Vale בדרום מערב ווילס, שזה סוג של מיני הודו, עם אשרם, קהילה גדולה שמאמינה באינדו ואפילו פילים מסתובבים שם בין כרי הדשא והכבשים.
פירוש השם צ'יטרה זה תמונה. יש לה שני ילדים יפים ועדינים. הגדולה שמה טאלולה...שזה מים זורמים (16) והצעיר שמו צ'אליס (10) שזה הגביע הקדוש. צ'אליס לא הולך לבית ספר ונמצא במסגרת של Home Schooling.
היא מגדלת אותם בעזרת האינסטינקטים הבריאים שלה , ללא חומרים משמרים, בלי חיסונים ובעזרת הרבה מחשבה חופשית.
ישבנו כולנו כשלוש שעות סביב שולחן עץ גדול במטבח עמוס צנצנות עם זרעים בצבעים וגדלים שונים ומשונים, שתינו יין ורוב הזמן הקשבנו לסיפור חייה, אותו סיפרה בגילוי לב ובשטף.
כמו סלמון, היא שוחה נגד הזרם כבר הרבה שנים. היא נמצאת בכפר הזה רק מספר חודשים ספורים, עברה לכאן כי הקארמה שלה מנחה אותה לנוע תמיד רק לכיוון מערב...
בזמן שהקשבתי לה חשבתי כמה היא אמיצה וחופשייה באמת.
יצאנו לדרך בבוקר במזג אויר מושלם, לפנינו נסיעה של כשלוש שעות, והקארמה שלנו מנחה אותנו לנוע לכיוון צפון-מזרח...
בדרך עצרנו לטייל בשמורת טבע של ביצות. מאוד יפה.
הערב מתוכננת הופעה ב- Village Hall בכפר קטן בשם Ystrad Meurig
הנוף מסביב – הררי ומקסים
שם איש הקשר שלנו – איאן
שם המלון – האריה האדום
סימנים מיוחדים: איאן פירסם את הערב גם בפייסבוק וגם באתרים נוספים ברשת והיה מאוד ענייני ורספונסיבי
וסימן מיוחד נוסף - דרור אומר שזאת הפעם הראשונה שהמלון ומקום ההופעה נמצאים באותו כפר, ככה שאנחנו לא צריכים לבזבז זמן לפני ואחרי. סבבה.
כשהגענו אחר הצהריים לכפר, או למען הדיוק, כשחשבנו שהגענו, הסתבר לנו שהשם שחשבנו שהוא שם הכפר, הוא למעשה שם כולל לכל הכפרים במחוז הזה ...וכמעט בכל אחד מהם יש Village Hall...
לא היה קשה לאתר את המלון, "האריה האדום" שנמצא מעל הפאב בכפר, אחלה חדר, נותן הרגשה של קוקון. פרקנו את החפצים ויצאנו מיד לדרך כדי לאתר את האולם.
עברנו מספר כפרים עד שמצאנו את האולם שנמצא באמצע הדרך, על ראש גבעה, צופה לעמק.
בשעת בין הערביים האור כל כך יפה. אנחנו צועדים לעבר דלת הכניסה וכבר מרחוק אפשר לראות את הפוסטר של דרור בולט בצבעוניותו מבעד ללוח המודעות.
פיתחנו מן הרגל חטטני ומטופש לסרוק ולקרוא את כל המודעות הנעוצות על הלוח, כדי למצוא סימני חיים... או רמזים לגבי מידת הפעילות בכפר והסיכוי שנפגוש מי מהם בערב.
וככה כמו שני נברנים, עמדנו מול לוח המודעות, קוראים ביסודיות פרוטוקולים וסיכומים של ישיבת מועצת הכפר מחודש נובמבר, שכללה התנצלות של אחד המשתתפים, לא היה כתוב על מה, רק צויין שהוא מתנצל, והמשיכה בדיון על נושא המים שעבר למחלקה המשפטית והסתיימה בהצעה לשינוי מחירי השכירות של האולם...
יש לי הרגשה שהפנייה של דרור לשכור את המקום להופעה יצרה בועת נדל"ן בכפר...
חוץ מזה הייתה מודעה שמזמינה את תושבי הכפר, בכל יום חמישי השלישי של החודש, לקפה ועוגה בהול, אבל לפי תמונת האישה שליוותה את המודעה, נראה שזה היה רלבנטי בשנות השלושים של המאה.
בדרך להופעה מספר חמש, דרור אומר שהוא מרגיש שינוי. בתחילת המסע הוא היה מאוד מחובר למניעים ולמטרת הנסיעה ועכשיו הוא מרגיש קל יותר, עכשיו הוא פשוט נוסע, מביא את עצמו ומופיע.גם אני מרגישה משהו דומה. כאילו שמישהו אחר קבע את הסט, את לוחות הזמנים והמקומות.
ואני נעה במרחב ובזמן מתבוננת ומספרת.
איאן חמוד, מזכיר במראה את ד"ר שקשוקה... יש לו עגיל מפתיע באוזן, הוא משמש כמזכיר מועצת הכפר בשכר. מה שנקרא, עובד במנגנון, הוא טרח לציין שזו גם הפונקציה היחידה במנגנון...
הוא מכין לנו תה ומספר שבאיזור הזה היו מספר מיכרות של עופרת שנסגרו. חלקם מוקפים בגדר וחלקם עדיין פתוחים ומסוכנים כמו בולענים. סיפר על כבשים שמידי פעם נופלות לתוך המכרות הפתוחים ועל איש מהכפר שנפל יחד עם המכונית לתוך המכרה ובנס הצליח לצאת.
הוא ואשתו נולדו בכפר הזה, אבא שלו היה זה שהשכים את הכורים לפנות בוקר, היה עובר בין בתי הכפר לפני שהשמש עולה כשבידו פעמון גדול, מצלצל בפעמון ומעיר את הכורים לצאת למכרה.
סביב המכרות התפתחה תרבות שלמה שנעלמה עם סגירתם. לכל מכרה הייתה מקהלה משלו שמומנה על ידי בעלי המכרות כדי לעודד את הכורים ובני משפחותיהם.
איאן ציין כי הכפר שלו, קצת כמו שדרות, ידוע בכך שהוא מרכז של כשרונות מוסיקלים וציין שלפחות ארבעה מבני הכפר זכו במדליות זהב בתחרויות שירה לאומיות.
האולם נעים. מעוטר בתמונות רקומות שמספרות את ההסטוריה של המקום. הוא די פעיל גם היום ומשמש את קבוצת התיאטרון, המקהלה וחוג יוגה.
בשמונה בדיוק דרור מתחיל.
בקהל, בחור צעיר שצעד לכאן ברגל ומתקלף משכבות של מעילים וצעיפים, אישה העונה לשם דלת (כמו האות הרביעית), ד"ר שקשוקה ואני.
דרור משובח. שר ומדבר בגילוי לב ובהומור על עצמו, על החלומות שלו ועל מטרות המסע הזה.
בתשע וחצי מסיים.
שלשות גיבורי הכפר הנוכחים נשארים לשבת מהופנטים ממלמלים שזה היה ערב יוצא דופן וכמה חבל שלא באו עוד אנשים.
אני מרגישה שהסיבות לצאת למסע הזה מתגבשות ומתבהרות יותר תוך כדי ההופעות האינטימיות במיוחד, בתהליך עדין ואיטי, כמו שמיכת טלאים. מי מהמקומיים שמגיע, מרגיש איך בנוכחות שלו ובהשתתפו שלו בערב, זכה להיות שותף נאמן ופעיל במסע הזה, וגם הוא יוצא נרגש וסקרן לגבי מה שעוד יקרה.
איאן מתוודה שהוא בכלל לא ציפה לערב כזה מרגש וכבעל תפקיד בכיר במנגנון מסרב לקחת תשלום על האולם.
היום הופעה בבאנגור.שלוש שעות נסיעה מכאן. במקום שנקרא ה-Green House
אשת הקשר שלנו היא ליסה, ביקשה שנגיע כבר בשעה ארבע לקחת את המפתח.
וגם קיבלנו מייל מרגש ביותר מלין, אשת הקשר מהממרכז הקהילתי המשושה, בו היא מודה על המפגש החד פעמי, המרגש ומעורר ההשראה ועל כוונתה להחזיר לדרור את דמי השכירות ששילם.
יוצאים לדרך.
