הדרך לבאנגור, מתפתלת, עוקפת את הרי סנודוניה הגבוהים ועוברת דרך כפרים ציוריים.
באנגור, עיר אוניברסיטאית, אחת משש הערים של ווילס, שוכנת בחוף הצפוני והקטנה מביניהן.
המלון שלנו, מסתבר, נמצא ממש בתוך קמפוס האוניברסיטה, במבנה מרשים ועתיק מהמאה ה-18 וצופה למפרץ. בדרך לחדר אנחנו צועדים בנונשלנטיות במסדרונות ארוכים, לצד אנשי סגל מחוייטים עם אפים נפוחים ואדומים, כשמחברת תקועה להם מתחת לבית החזה.
המלון נקרא "The Management Center", משמש לאירוח אנשי סגל, תורמים, אורחי האוניברסיטה ועכשיו גם אותנו.
כשהזמנו את המלון, לא ידענו שהוא חלק מהמבנה של האוניברסיטה. חשבנו שהשם שלו הוא שם בהשאלה... כמו שיש "פיצה רומא" או "קפה אקדמיה".
הדרך לחדר מסובכת, מבוכית ומלאה שלטים עם חיצים והפניות. כל מסדרון צבוע בצבע אחר.
לאור הסיבוכיות, אנחנו די מתעצלים להוציא את המזוודות מהרכב ונוקטים בשיטת ה"תפוס כפי יכולתך" לוקחים ביד רק סט של בגדים להחלפה, מחשב ומברשת שיניים.
יש לי דה-ז'אוו למסדרונות הפנימייה הארוכים.
לדרור יש דה-ז'אוו לעובדה שסוף סוף יהיה לנו אינטרנט כמו שצריך ומתחיל לתכנן את כל
ה-Uploads והסרטים שיעלה לאויר דרך הפס הרחב בממלכת האינטרנט הגדולה של האוניברסיטה.
כשהגענו לבאנגור אתמול אחר הצהריים הרגשנו כמו שני עכברי כפר שהגיעו לעיר.
בכניסה לעיר כיוונו את ה-GPS ל- ""Green House שנמצא בפינת רחוב שקטה יחסית המצטלבת עם הרחוב הראשי,High Street . לפי וויקיפדיה, זה ה-High Street הכי ארוך בווילס ובממלכה הבריטית.
הייתה עמימות כלשהיא במידע לגבי ה-Green House, או שהתעצלנו להתרכז בפרטים... בכל אופן, לא פיתחנו ציפיות כלשהן לגבי המקום.
ידענו שזה מבנה קהילתי בעיר אוניברסיטאית, ידענו שזה נמצא בפינת רחוב, דרור אף זרק לאויר בשלב מסויים, שהוא חושב שזה בכלל בית קפה קואופרטיבי, אבל בעיקר ידענו שחשוב להגיע בזמן כדי לקחת את המפתח בשעה ארבע מאשת הקשר שלנו, ליסה.
לכל אורך הדרך, ליסה לא הייתה תקשורתית במיוחד, ולמעשה גם לא הייתה נוכחת במיוחד במקום כשהגענו.
ליסה הייתה ונותרה תעלומה, עד לרגעים אלו ממש.
החנינו את הרכב בסמוך למקום. במבט חטוף ביותר ניתן לזהות שזו שכונת מגורים של אוכלוסייה מוסלמית.
אנחנו צועדים שקטים, כל אחד לעצמו עם מחשבותיו. הנסיעה היתה ארוכה. העיר רועשת ואנחנו רעבים ועייפים.
נכנסנו שואלים על ליסה.
ליסה לא נמצאת, עונה לנו בחור צעיר עם עיניים שמחות ומחייכות במבטא איטלקי מתגלגל.
הכירו את אחמד.
אחמד הוא מעכשיו איש הקשר שלנו בבאנגור.
אחמד מציג את עצמו כמנהל המרכז, הוא רק מספר חודשים בתפקיד וכרגע נמצא בעיצומו של תהליך הגדרה מחדש של ייעדי המרכז. המקום קיים כבר 30 שנה, פעל בעבר כמרכז שיח בנושאים של אקולוגיה,קיימות וזכויות להטב"ים אבל כיום מתרכזת רוב הפעילות שלו, בהשכרת המבנה והחדרים לסמינרים וסדנאות.
אחמד מסביר פנים ורוצה לסייע אבל לגמרי לא בעניינים. ליסה, אשת סודינו אשר נעלמה ולקחה איתה את הסוד...לא חשפה אותו לתקשורת שהייתה לה עם דרור, ואין לו שמץ של מושג לגבי מה שאמור להתרחש הערב כאן אצלו, ממש מתחת לאף.
דרור עייף מכונס מסתפק בלקבל את המפתח וללכת.
אחמד מוסר לנו את המפתח, מסביר איפה מדליקים את האור והחימום, אומר שאנחנו יכולים לסדר את החדר כרצוננו וממהר לחזור לעיסוקיו.
אני מרגישה עצבות מזדחלת, מתחילה לנוע באי נוחות, ומחליטה שעכשיו זה הזמן להסיר את החסינות שלי כעיתונאית ולקחת אחריות על מה שקורה כאן. אני פונה לדרור בשקט ומבקשת ממנו לעשות מאמץ קטן נוסף ולהסביר לאחמד במה מדובר, מה ולמה עשינו את כל הדרך לכאן.
דרור מביט לנקודה בחלל, לוקח אויר ומתחיל את השיחה בהפניית שאלה לאחמד לגבי אופי השכונה כאן מסביב.
אחמד בוחר מילים ושומר על נוסח פוליטקלי קורקט... זו שכונה של משפחות הוא אומר, נמנע מלשייך את המשפחות למיגזר מסויים, מוסלמי למשל.
דרור מתחמם...מתחיל להציג את עצמו, את הרעיון והפורמט, מספר שאנחנו כבר 10 ימים בדרכים ושזה אמור להיות מפגש מספר שש.
אחמד מתלהב, מעוניין להיות חלק מהמסע וקופץ על קרון מספר שש ברכבת הפרברים.
הוא יפרסם את זה מיד בעמוד הפייסבוק של המרכז. לא בטוח שזה יעזור בשלב הזה, אבל הוא בכל אופן מתכוון בהחלט להגיע הערב.
אנחנו יוצאים משם קצת מעודדים והרבה רעבים.
מחליטים לא לאכול בבראסרי שנמצא בין כתלי האוניברסיטה, במקום זה בוחרים ללכת לאורך High Street, למצוא מקום נחמד לאכול ולהתנחם.
החלטה שגוייה כשלעצמה, וזה עוד לפני שידענו שהרחוב הזה הוא אינסופי, מה עוד שנכנסנו אליו בצד המעאפן ביותר שלו.
הרבה סינים יש בבאנגור. קשה לנו להחליט איפה לשבת. בסוף בחרנו במסעדה לפי מידת ההשקעה בעיצוב השלט. מסעדה סינית.
טעות מספר שתיים.
הזמנתי עוף עם עדשים שחורים
טעות מספר שלוש.
העוף מרגיש כמו חתול. מזל שאלוהים ברא את האורז.
בחזרה לפקולטה. נכנסים לנוהל הופעה. מכוונים שעון לשש בערב.
הרחוב שקט וריק מאדם.
אנחנו פותחים את הדלת, מקפלים את השולחנות ומסדרים את הכסאות במעגל. דרור אומר שצלחת עם פירות תיתן לו הרגשה טובה. אני מביאה מהאוטו את השקית עם הפירות שנותרו מהנסיעה.
ליבלבו אגס וגם תפוח. אנחנו נתחיל ללבלב רק עוד 20 דקות.
ברבע לשמונה נכנס איש מבוגר לבוש מעיל שחור ארוך ולוחש האם כאן מתקיים הערב עם דרור קסלר. הוא מציג את עצמו בשם פיטר פרנס, כמו צרפת לא כמו שמעון.
פיטר נולד, גדל וחי בשכונה הזו, אמר שאמא שלו עדיין גרה בשכונה (???), אחר כך הוא מתנצל ואומר שהיה מאוד רוצה להישאר לכל הערב, אבל יאלץ לעזוב באמצע כי יש לו קונפליקט עם משהו אחר שהתחייב לעשות ושהוא צריך לחבר את הטלויזיה ל -YouTube ...
הוא מדבר בשקט ובראש מורכן, מקפיד להפנות את אדי האלכוהול הבוקעים מפיו כלפי מטה.
בשמונה בדיוק דרור מתחיל.
פיטר מתיישב ורוב הזמן מתעסק בצילום ותיעוד של דרור גם במצלמה וגם בטלפון.
אחרי 10 דקות מגיעים יחד אחמד ובחור נוסף ומתיישבים. אחמד סמוק לחיים, יליד איטליה, עבר לכאן לפני חמש שנים כדי ללמוד באוניברסיטת באנגור.
החבר שלו, שלא הצלחתי לקלוט את שמו, מתעסק בטיפוס מסוג בולדרינג, שזה טיפוס ללא חבלים רק בגיבוי של אדם נוסף. הוא הציע לנו לבלות איתו את היום בטיפוס... סירבנו בנימוס.
שניהם צעירים ורעננים, לא התביישו להביע בגלוי את ההנאה שלהם מהמוסיקה ומהשיחה שהתפתחה ונשארו לשבת גם כשנגמרה רשמית ההופעה המוסיקאלית.
זו גם הייתה הפעם הראשונה שמישהו העז לשאול אותנו שאלות ישירות. ענינו בכנות ובפתיחות, כל אחד ותשובותיו הוא, והיו גם כאלה שאלות שנשארו תלויות באויר.
בערב הזה בבאנגור, המוסיקה והשירים היוו גשר ופלטפורמה לשיחה ולא להיפך.
אני מודה שלא ציפיתי שדווקא המפגשים הקטנים האלה, האיזוטרים, של כמעט אחד על אחד, יהיו כל כך נעימים וכייפים.
במהלך הנסיעה, בדרך חזרה לספסלי האקדמיה ציירתי קו דמיוני בין כל אנשי הקשר –
רוברט, לין, קית', טינק, איאן ואחמד
היום עבר במנוחה, עשינו רק תנועות קטנות, וגם אותם רק בין כתלי האוניברסיטה.
מחר אנחנו אמורים לסיים כאן את התואר ולעשות צ'ק אאוט. אני מצפה לתואר "דוקטור של כבוד" לפחות.
אז לפנינו עוד שלוש הופעות או שמא שלושה מפגשים...
היעד, Bishops Castle, מרחק של שלוש שעות מכאן בכיוון דרום מזרח (תסלחי לי צ'יטרה שאנחנו לא יורדים מערבה)
אשת הקשר – סו
חוץ מזה שקיבלנו מייל נחמד מהמקסיקנית, זו שביקשה את השיר "הבה נגילה", היא הודתה על ערב בלתי נשכח, שזו הייתה זכות גדולה להשתתף בערב, ואף סיימה ב"מוכרחים להיות שמח"...
