אנחנו כבר במנוביר, דרום ווילס.
משתכנים במלון שהיינו בו בעבר, מלון שמזכיר את "המלון של פולטי" רק שפולטי שלנו היא אישה מבוגרת. המלון די קטן, שמונה חדרי אירוח וחדר הסבה שאנחנו קוראים לו "חדר הציפורים".
אני לא כל כך זוכרת למה בחרנו לקרוא לו ככה, אולי בגלל שיש בו מגזינים וספרים של ציפורים, או סתם כי קל לדמיין איך מתנהלות בו שיחות ברומו של עולם על מסלולי נדידת הציפורים ...
בכל אופן, חדר הציפורים הזה, הוא גם המקום היחיד במלון שיש בו קליטה של אינטרנט, של טלפון, וגם זה, רק אם עוצרים את הנשימה ומכוונים את המכשיר והתפילה למזרח...
הערב, יום שישי, צפוייה הופעה נוספת, (שלישית), או כמו שדרור מקפיד להגיד, מפגש... (עדיין שלישי). המפגש אמור להיות להתקיים בבית כנסייה קטן, Chapel הנמצא באמצע שום מקום, ואני אחזור לפרט הזה בהרחבה, בשילוב מוסיקאים מקומיים שהיכרנו ואספנו בשלוש השנים האחרונות.
יהיו שם סטפן ואליסון, זוג היפים בדימוס עם לב ענק אשר פגשנו מנגנים בפולק קלאב שהתקיים באתר קמפינג ואשר בסיומו הזמינו אותנו לארוחה בבית שלהם.
בית קטן קטן, ישן ועמוס אוספים שונים ומשונים לערב בלתי נשכח.
זה היה לפני שנתיים, במהלך ההפוגה של מבצע צוק איתן.
סטפן, איש יפה, זקוף קומה עם פאות לחיים רחבות כמו יצא מהסידרה "קו אונידין", בן שישים וחמש וגדל עם משפחתו בעוני אמיתי על ספינה בקורנוול.
מרבית חייו עבד כבונה ספינות, למד מוסיקה בעצמו רק מהאזנה לתקליטים שמצא, ומסוגל לנגן על כל כלי כמעט. האצבעות שלו גסות ושחורות מגריז באופן קבוע, חסרות לו מרבית השיניים והערב הוא ינגן בגיטרה.
סטפן בעיני הוא מסוג האנשים שכשאתה פוגש אותם, אתה מיד רוצה לעזוב הכל ולשבת ולכתוב עליו ספר.
כבר עשר שנים שהוא מחזיק בחלום לחזור ולבנות אוניות מפרשים כמו של פעם, מחומרים ממוחזרים שישמשו להובלת מכולות ויחליפו את המשאיות. בחצר האחורית שלו, בין עץ תפוחים לערימות של ג'אנק, הוא מאפסן דגם מושלם של סירת מפרש שהוא ייצר בקנה מידה של אחד ל-... משהו... ומחכה למשקיע שיעזור לו לממש את הרעיון.
סטפן איש עניו, לא מודע לכריזמה שפורצת ממנו מה שמגביר את הרצון לחבק אותו.
דרור כתב עליו בלדה מרגשת.
אליסון היא שארית של דור הפרחים, חלמה להיות אמא לילדים והגשימה את החלום בהצלחה, יש לה חמישה ילדים שהיא גאה בהם. אליסון מסתובבת בכל מזג אויר בגופיה עם ציורים פסיכודלים, מקפידה לחשוף כתף אחת לפחות בנונשלנטיות, ונועצת שושן בשיער. אליסון תנגן בכינור.
חוץ מההיפים יגיעו גם סיד ורון, צמד פנסיונרים, חייכנים שנראים כמו פרסומת מהלכת למנעמי גיל הזהב. פגשנו אותם במקרה בפאב מקומי באיזור.
הם מופיעים מידי פעם כצמד תחת השם "Dead Men Walking", הם ינגנו בגיטרה.
וכל הקרנבל הזה צפוי להתרחש הערב, ערב של יום שישי, בכנסייה קטנה באמצע שום מקום.
היום הזה התאפיין בהרבה תנועה ומפגשים עם אנשים. נכון לומר, מפגשים עם נשים.
זה התחיל במיילדת כבשים בריאת גוף וסמוקת לחיים ששלפנו מתוך הדיר בעיצומה של עונת ההמלטות כדי שתעזור לנו למצוא את הצ'אפל (chaple) אליו אנחנו אמורים להגיע שוב בערב להופעה. החלטנו שכמו בהופעה הראשונה, רצוי שנערוך ביקור מקדים, בעיקר כי לפי הפרטים שבידינו מסתמן הרושם שבחושך זה יהיה חסר סיכוי לנווט אליה.
הצ'אפל לא שייך למעשה לשום יישוב, הוא שימש בעבר כצ'אפל מחוזי של כורי הפחם אך
לאחר שמרגרט טאצ'ר סגרה את המכרות, נותר ללא שימוש.
ב-15 שנים האחרונות, קית', איש הקשר שלנו לענייני צ'אפל, התנדב להפעיל אותו מחדש והוא משמש כעת למופעים מוסיקאלים וטקסי לוויות... אישתו של קית' סיפרה בהתרגשות שלפני חודש התקיימה שם החתונה הראשונה. הללויה!
אז אנחנו בדרך לצ'אפל לביקור מקדים, מנסים לנווט בעזרת ה-GPS והוראות תומכות שנתן לנו קית' שמסתכמות ב - "לא לפנות ימינה" כשאנחנו נתקלים בשלט שמוביל לכפר.
בשלב די ראשוני של הנסיעה בשדות, קרסה הרשת הטכנולוגית ומסך ה-GPS כבה.
אין קליטה, אין זכר ליישוב, אין שלטים, רק גבעות, שדות וכביש צר עקלקל מוקף משני צידיו בסבך עצום של סירפדים ואנחנו נוסעים קדימה ואחורה כמו במבוך של עכברים.
אמרתי לדרור שהאתגר הגדול במסע הזה, כפי שאני רואה אותו... הוא לא כמה אנשים יגיעו להופעה - אלא האם האומן עצמו יצליח להגיע להופעה...
החווה הראשונה והיחידה שנתקלנו בה הייתה זו של מיילדת הכבשים. נכנסנו ללא היסוס לבקש עזרה.
דרור הציג את עצמו כמוסיקאי שמגיע מהדיאספורה כדי להופיע הערב בצ'אפל ואף הזמין אותה להצטרף הערב לאתנחתא מוסיקלית. היא סירבה בנימוס בריטי, אמרה שהם נמצאים בעיצומה של עונת ההמלטות ושיש לה 120 ראשי כבשים על הראש.... שלא לדבר על תקיפות של שועלים...
הבטתי בשניהם תוך כדי שאני מדמיינת את 120 הכבשים שבדיר פועות, כורעות ללדת בעוד היא מתנצלת בשם האומה הוולשית על העדר שילוט ראוי ובדרור שחוזר אחרי ההסבר שלה כמו תפילה.
בכל אופן, היא הבינה שההופעה הערב תלוייה בה והתגייסה להסבר ברצינות תוך כדי שהיא מסתייעת בגוף שלה כסימולטור לנסיעת הרכב, מפנה אותו פעם ימינה ופעם שמאלה, חוככת בדעתה אם להושיט את יד שמאל או ימין כדי להיות בטוחה שהיא בכיוון.
אחר כך, כשהגיעה הגוף ההיברידי שלה לצומת T ... הושיטה בהיסוס מה את יד ימין ואז גם את שמאל... ספקה ידיים ביאוש... ואמרה בקול נמוך ונבוך שזה מאוד מאוד מסובך להסביר...
אוי...
ואז שוב, לקחה נשימה עמוקה והתחילה את כל ההסבר מחדש.
בצומת T צריך לקחת ימינה.
הצלחנו להגיע!
המקום מדהים.
מרוב התלהבות פתחנו בשיחה קולחת עם קבוצת פועלים שתיקנו את גדר האבן של הצ'אפל, שיתפנו אותם בתלאות שלנו. דרור הצביע על הפוסטר שלו והתפאר בפניהם שהוא זה אשר מופיע כאן הערב.
הם הביטו בנו בעיני עגל... שותקים.
אוקיי... מסתבר שהם פועלים מהגרים מפולין שלא יודעים מילה באנגלית...
חזרנו שוב בערב לצ'אפל והיה ערב קסום.
הגיעו קית' ואשתו, מספר זוגות שגרים ביישוב וראו את הפלייר בלוח המודעות של הפאב המקומי, אליסון וסטפן, סיד ורון והיה כל כך יפה.
אני חושבת שמספר תמונות יספיקו כדי להעביר את ההרגשה.
המפגש הנשי השני היה עם פסלת שמציגה את עצמה בשם ההודי צ'יטרה...
צ'יטרה יצרה איתנו קשר בבית קפה ליד המלון בו אנחנו משתכנים והתעקשה להזמין אותנו ביום ראשון לכוס תה בבית שלה, במעלה הרחוב של המלון שאנו משתכנים בו.
יש לי הרגשה מוזרה לגבי הכוונות שלה... אני אנסה לאשש אותם ביום ראשון...
הערב, מוצ"ש הופעה נוספת במרחק של שעה מכאן
הפעם יש בידינו ארבעה! סימנים מעודדים:
למארחת קוראים טינק
זו ההופעה הראשונה שמתרחשת באמת ב-Village Hall
טינק פעילה מאוד בפייסבוק ומגיבה על כל דבר שדרור מעלה
היא ביקשה שדרור ישיר שיר בעברית
דרור אומר שכנראה נהיה איתה לבד אבל שתיארתי את זה יפה....
