אחרי ההופעה הראשונה בפארק הייתה הרגשה שאפשר לשחרר ושלהופעה השנייה במרכז הקהילתי נגיע הפעם ללא ביקור מקדים.
חוץ מזה, שהיו שלושה סימנים קטנים אשר נטעו בנו את ההרגשה שאפשר להרגיע ושאנחנו קוראים נכון את המפה, מה שלא בהכרח נכון.
לין, היא אשת הקשר ומנהלת את קבוצת המתנדבים. חשבתי שהיא סינית אבל היא לא, הודיעה במייל כי לרגל ההופעה הם החליטו להפעיל גם את בית הקפה של המרכז – זה היה הסימן הראשון לטעת בנו תחושה כי המקום פעיל ביותר.
הסימן השני היה פרסום של ההופעה בעמוד הפייסבוק של העמותה – גם זה נטע בנו תחושה של פרסום ויראלי רב מימדי...
וגם גילינו שהמרכז הקהילתי הוא מבנה בצורת משושה... מן סימן ערטילאי שכזה...
אמנם אנחנו רק בהתחלת המסע אבל "אנשי הקשר", אלה שדרור תיאם איתם את מועד ומקום ההופעה ושאותם אנחנו פוגשים קודם, מצטיירים יותר ויותר כבעלי ברית, שותפים לסוד ולתכנית שנרקמה בחדר קטן בשדרות, לכיבוש הכפרים הקטנים של ווילס.
אז לאור העובדות שהוצגו, הרגשנו שאנחנו יכולים לארוז תיק קטן לפיקניק ויצאנו לבלות את היום בטבע.
אני לא ארחיב, רק אמסור עובדות.
פיקניק במובן המקובל של המילה לא ממש היה למרות שהיו פירות וכריכים.
מצאתי את עצמי מטפסת בשביל עיזים מושלג לפסגת הר מלא שלג בגובה של 500 מטר במסלול שאורך כ-4 מייל הלוך וחזור.
וכל מילה מיותרת.
בערב, כשנסענו להופעה, הייתה לי הרגשה מאוד חזקה שאני לא ממש בטוחה באיזו מדינה אני נמצאת. אני חושבת שזה קשור לדרך בה שנינו, כמו שועלי שמשון, מגייסים את עצמנו למשימה ופועלים בתוך בליל של לא נודע.
ההופעה השנייה היתה בCwbran-.
אומרים את זה קוברן. את ה-W בוולשית מבטאים כמו U - למדנו משהו.
קוברן היא המקבילה האנגלית לעיירת הפיתוח שלנו. עיר חדשה שהוקמה בשנות החמישים כדי לעודד אנשים מרחבי הממלכה להגר ולהתיישב בה ולעבוד במכרות הפחם הרבים.
בזמן כהונתה של מרגרט תאצ'ר נסגרו בהוראתה כל המכרות והעיר הפכה ליישוב עני וקשה.
שמתי לב שכשהם מגלגלים את השם מרגרט תאצ'ר, הם סוגרים את השיניים חזק, כמו מנסים לנעוץ ולהכאיב לאותיות של שמה, כנקמה על כך שייעדה להם חיי עוני ודלות בהחלטתה לסגור את המכרות.
לפי ויקיפדיה, האנשים המשמעותיים - המפורסמים שיצאו מהעיר הזו מתחלקים לבוגרי תוכניות ריאליטי ומתאגרפים. אני מניחה שזה נותן מושג כללי לגבי המקום...
ההופעה מתקיימת במרכז קהילתי באיזור מאוד עני, אפשר להרגיש את זה באויר, אפילו הצמחייה כאן דלילה.
את המרכז מנהלת עמותה הממומנת על ידי העירייה ועוד מספר תורמים. המתנדבים מפעילים חוגים וגם מזמינים את תושבי המקום לארוחות בוקר וערב.
כשפגשנו את לין היא שאלה שוב ושוב את דרור למה הוא בחר להופיע דווקא בעיר הזו? ולמה דווקא במרכז הזה? למה בחרת בנו?
דרור ענה בפשטות, שהוא שלח בקשות להופיע בהרבה מקומות. מי שענה לו בחיוב, זכה.
עכשיו אנחנו כאן, מפרשים את הסימנים ומגלים את הפער...
בית הקפה הוא למעשה שולחן ארוך שהניחו עליו קפה, תה, סוכר ומספר כוסות.
זה לא הפרסום הויראלי בפייסבוק שעודד את שתי המתנדבות של המרכז וזוג פנסיונרים מקסים להגיע.
המבנה אכן בנוי בצורת משושה.
שוחחנו עם המתנדבות, על מעגלי העוני, התקווה והייאוש.
ואז התחלנו. היה שקט ואינטימי, הרגשתי כאילו הם מארחים אותנו בסלון ביתם.
זוג הפנסיונרים היה מתוק, נראה שחיכו לערב בדריכות ולא מיהרו ללכת בסיומו, הם הביאו איתם
בקבוק יין ובירה אותם מזגו לכוסות תה ענקיות.
בסוף ההופעה, היו מדושנים ובמצב רוח נוסטלגי. הם הסתובבו בחדר עם כוסות התה, כמו בקוקטייל והעלו זכרונות מהשנים הראשונות שלהם בעיר, כשהמכרות היו פעילים והקהילה הייתה מאוחדת ותומכת, ואיך עכשיו הכל השתנה, אנשים כבר לא משוחחים אחד עם השני, צמודים למסכי הטלויזיה ואיך באוטובוס שורר שקט כי כולם עסוקים בטלפונים שלהם.
דרור, כמו חייל טוב, שר להם ודיבר אליהם ישירות וזה היה נעים.
ואני הייתי מרותקת לפורטרט עצמי שהיה תלוי מעל הראש של דרור, פורטרט מדהים שציירה אחת המתנדבות בעיפרון פחם על נייר, של אישה עם עיניים בורקות ועצובות.