האור כאן עולה לאט לאט, מסתמן שיהיה בהיר יותר היום ושאולי נראה טיפה שמש.
מזג האויר הקר והאפרורי מעלה בי זכרונות לא קלים מהנסיעות לפולין ומתסמונת קראקוב – זקופאנה, תסמונת ה-"אין שמש-לא הייתה שמש- ולא תהיה שמש לעולם" ככה זה כששכבת עננים עבה חוסמת ומסתירה כל זכר לשמש, שמונה בבוקר ושמונה בערב מרגישים אותו דבר.
בדרך לארוחת בוקר נראה שמתבהר ורואים קצת חורים תכולים בשכבת העננים.
יש כאן לא מעט חדרים בחווה הזו של הגברת הזקנה אבל אנחנו האורחים היחידים.
עדיין, היא מחזיקה בצוות של ארבע נשו ויצ"ו כאלה, לבושות סינרים אשר טורחות ומכינות ארוחת בוקר. אחר כך, בסוג של הפסקת עשר הן יושבות ומקשקשות בחדר ההסבה.
לא ברור לי מה יש להן עוד לעשות כאן... אולי ריבות...
הערב מתוכננת ההופעה הראשונה בעיירה שנמצאת כחצי שעה מכאן.
ההופעה הערב וגם ההופעה מחר, הם היחידות בהן לא משתתף מוסיקאי מקומי מה שהופך אותן למאתגרות יותר מבחינת הקהל.
חשבנו שאולי כדאי שניסע לשם במהלך היום, סתם כדי לחוש את המקום, אולי להדביק או לחלק פליירים, אבל לפני כן החלטנו לצאת לטיול ביער.
אנחנו נמצאים בשמורת טבע מאוד גדולה, משופעת באגמים, מפלים ואין סוף מסלולי הליכה.
בחרנו ללכת במסלול הירוק, מסלול מעגלי שאמור לקחת שעה.
אחרי חצי שעה של הליכה מייגעת הגענו למעבר בלתי אפשרי מעל נחל גועש, באותו הרגע גם הסתבר לנו שאנחנו בעצם במסלול הכחול... שלא רק שהוא לא מעגלי - הוא גם מאוד אתגרי...
דרור ניסה להנדס גשר פרוביזורי מענפים של עצים כדי שאוכל לדלג ולרחף מעל ערוץ הנחל השוצף אבל לאור ההסטוריה הרפואית הלא רחוקה שלי והסיכוי הסביר ליפול למים הקפואים סירבתי באסרטיביות להשתתף בניסוי...
המשכנו לטייל וחזרנו דרך המסלול האדום, מסלול המיועד לכל המשפחה...
יש מתח מסויים וסקרנות קלה באויר.
אנחנו תוהים, כל אחד עם עצמו ואחר כך גם יחד, האם כדאי ללכת כבר עכשיו לבקר בעיירה בה מתרחשת הערב ההופעה ולהפיג את הסקרנות שמצטברת
או
ללכת רק בערב ישר להופעה, בלי כל הכנה, מה שנקרא "לבוא נאטורל"...
החלטנו לנסוע. כשחושבים על משהו לפחות פעמיים... כנראה שזה נכון וצריך פשוט לעשות את זה.
בדרך, השמש מבצבצת ורואים טיפ טיפה תכול בשמיים.
כיוונו את ה -GPS למקום ההופעה Riverside Community Education Centre
הגענו לפארק מקסים ליד אגם בפאתי העיירה Pontardawe.
ליד הנחל עומד מבנה ציבור שהיה סגור, נראה שהיה פעיל בעבר ושימש מרכז תרבותי לתושבים.
על לוח המודעות, מעבר לזכוכית נותרו תלויות מודעות שהודפסו בשחור-לבן המציעות "אימון גורים", "חוג סיירות" ו"קרמיקה", אני מהמרת לפי מראה המודעות שהן כבר מזמן לא רלבנטיות...
אבל בינהן... כמו פרח במדבר, בוהק בצבעוניותו הפוסטר של דרור, פוסטר שמציג שקיעה בחוף זיקים ואת פרטי ההופעה הערב, (דרור שלח לרוברט. מנהל המקום, 6 פוסטרים כדי שיפרסם מקומית את ההופעה) דרור רץ אל הלוח מתרגש... צילמתי אותו.
עמדנו שם זמן מה, תוהים מהיכן בדיוק אמורים האנשים להגיע לכאן, האם רוברט פירסם את ההופעה בעוד מקומות, הרי זה לא ממש מרכז העיירה... ואז, בעודינו מצלמים, תוהים ובוכים ☺, עצרה לידינו אישה בשנות ה-40 עם כלב גדול שחור, היא פנתה לדרור בנימוס בריטי אופייני ושאלה אותו: "האם אתה הוא האיש עם הגיטרה?"
ולפני שהספיק לענות, פתחה בצרחות איומות לעבר הכלב שלה מבקשת ממנו לעצור.
אחר כך פנתה אלינו שנית מתנצלת ואמרה שהוא, (הכלב) חירש...
"אז למה את מתאמצת לצרוח כל כך..."
היא טענה שהיו ימים שהוא שמע, אז נותרה בה תקווה, עכשיו הוא סנילי וזקן...
סיפרה שנתקלה בפרסום של ההופעה כבר לפני זמן מה כי היא נוהגת לבקר בפארק הזה.
היא מכירה את רוברט שמפעיל את המקום בהתנדבות, שהיו להם תוכניות לגבי הפעלת המקום, לעשות שם תערוכות ציורים וכדומה אבל זה לא ממש הולך. מפה לשם, עברנו לשיחת חולין, דרור התעניין ושאל אותה מה האומנות שלה... היא פסיכיאטרית, שניהם עשו קצת Name Dropping וזרקו לאוויר שמות של אסכולות פסיכולוגיות וידע זמין, משם המשיכו למעמדן של נשים בשוק העבודה.
בשורה התחתונה - היא תשתדל להגיע הערב.
בדרך חזרה לבית של הזקנה, דרור אמר שהביקור המקדים שעשינו לפני ההופעה והשיחה עם האנשים, גרמה לו להבין שזה אמיתי וגם המחישה לו את המימדים של האירוע, שהם קטנים.
עכשיו, כשאני מתחת לשמיכה ולקראת סיום הבלוג, וגם קיבלתי מייל שמודיע לי שהציור שעשיתי לעטיפת דיסק עבור חבורת מוסיקאים משדרות הוא "מדהים", ומהחלון נכנס אור רך של סוף היום עם שאריות שמש וברקע דרור מנגן ומתאמן על השירים - לא אכפת לי כלום.