זה אתגר לכתוב שוב ולקשקש. מה עוד שאני לגמרי לא בטוחה הפעם לגבי הפורמט והקצב.
עדיין, החלטתי להיענות לאתגר ולכתוב.
הרעיון לטוס לקנדה עלה וירד מספר פעמים בחודשים האחרונים. משך הנסיעה גם הוא התכווץ והתארך. אפילו מטרת הנסיעה כמה שזה נשמע יומרני, שינתה את פניה, התגבשה והתפרקה לרסיסים ומשכה לכיוונים שונים.
ואז ביום שבת אחד מהביל, תחת עץ המזגן ביפו, זה התבהר, משימות קטנות מעיקות הושלמו ופתאום זה נראה אפשרי ונכון.
מדברים שם אנגלית (ככה לפחות חשבנו עד שהגענו לקוויבק), יהיה כייף לפגוש את חיה ומוטי, נהיה שבוע בטורונטו ואז נשעט אל המרחבים הגדולים של נובה סקוטיה.
מדהים איך לפעמים משימה מעיקה ואיזוטרית יכולה למסך את החשיבה כמו ענן גשם…
וכשהיא נפתרת… השמים הם הגבול…
והנה אנחנו כאן. בצפון אמריקה. בקצה רחוק של העולם ובמקומות מסויימים מרגיש כמו הניגטיב של המזרח התיכון.
היה מוזר להמיר את שגרת השוטטות שלי חסרת התוחלת ברחובות הקטנים המטונפים והרועשים של יפו לשוטטות ברחובות השקטים, המצוחצחים והאקולוגים של השכונה היהודית ״פורסט היל״ בה מתגוררים חיה, מוטי, שלושת הבנים שלהם, הכלבה פושקה ועוד כמה מאות אם לא אלפי יהודים.
הרחובות של ״פורסט היל״ ארוכים ורחבים, הבתים כמו נשים בעלות אגן רחב משתרעים ויושבים כמעט על כל רוחב המגרש, מתחילים עם סיומה של מדשאה רצופה המופרדת על ידי ה-drive way אל החניה בגראז׳ בצד הבית.
בחזית כל בית עומד כמו קשיש זקוף-קומה עץ גדול. אין גדרות. אין חומות. הדשא מכוסח למשעי בגובה וצבע אחיד. פרחי העונה מקשטים את הכניסה. הכל נקי. שקט. מנומס.
חיה היא חברה טובה שלי מבויאר. למעשה היא החברה היחידה מהפנימיה איתה שמרתי על קשר רצוף לאורך השנים. היא גרה עם מוטי ושלושת הבנים בטורונטו כבר 11 שנים ובבעלותה חברה מצליחה בתחום הנדל״ן.
בדרך כלל אני לא מתלהבת להתארח ולישון בבתים של חברים בחו״ל ואני נוהגת להתפתל סביב עצמי ולסרב בנימוס. אני מסוגלת לספק הסברי רציונאלי משכנע לתופעה אבל האמת היא יותר בכיוון של הפרעה פתולוגית …
זה לא קרה הפעם.
בלי למצמץ היה לי ברור שיהיה כייף ונוח אצל חיה ומוטי וזה משלושה טעמים:
הראשון… אנחנו חברות מהפנימייה… מה שמיד מקפיץ את האינטימיות של מערכת היחסים לדרגה תשע…
השני… חיה ומוטי הם אחלה אנשים!
והשלישי… היא לא הייתה מוכנה לשמוע על זה שנישן במלון.
בסוף…נחתנו…הם אספו אותנו מהשדה אל חיקם הנעים ואנחנו התמסרנו.
קיבלנו את קומת המרתף. למעשה חנכנו את קומת המרתף שנמצא עדיין בתהליך של רינוביישן.
חיה בתפקיד החדרנית, דאגה לכל פרט כדי שיהיה לנו נוח, מתנצלת שהם טרם שמו דלת לחדר השירותים. אנחנו צוחקים… גם בבית ביפו אין עדיין דלת לשירותים…מי יודע אם תהיה אי פעם…
מוטי בתפקיד איש האחזקה, התעסק ללא ליאות בכיוון וויסות הטמפרטורה של המזגן, מחפש דרכים צדדיות להעלות את האויר הקר קומה ולדרדר במקומו אל קומת המרתף את האויר החם.
בסוף הוא הצליח! והסתובב גאה כמו טווס שואל מידי פעם איך הטמפרטורה בחדר למעלה? ואיך למטה? ואיך בסלון? מוודא שאין נפגעים...
גם אני מסתובבת ובוחנת כמו בוב הבנאי את סטנדרט הבנייה האמריקאי-קנדי.
הבנייה הקלה, הגבס, הפולימרים והפרופילים מעץ המחוברים באקדח סיכות מרגיש לי לא אמיתי… ובעיקר קצת לא פייר…התרגלתי לסדקים העמוקים חשופי הברזלים בקירות של יפו, לפינות המעוגלות, לטיח הצבעוני… הנוחות כאן היא ״אם כל חי״… ושם המשחק
לא הייתי בטוחה איך יראה השבוע האורבני הזה בטורונטו, מזמן לא היינו בטיול עירוני בעיר גדולה, מה עוד שטורונטו אמנם נמצאת בצפון אמריקה אבל מרגישה כמו האחות החורגת של ניו יורק, חיוורת, מנומנמת וחסרת חן.
גומות החן היחידות שלה מבחינתי הם ימת (אגם) אונטריו, אגם מבהיל במימדים שלו - השטח שלו כמו השטח של מדינת ישראל כולה. מגוחך לנסות לדמיין במקביל את הכינרת… והגומה השנייה היא הסטודיו לאומנות של נאווה ווקסמן, עליו ועליה אספר בהמשך.
בכל אופן, שמחתי שלא אצטרך לוותר על השכשוך היומי שלי במים וכבר יום אחרי שהגענו החלטנו להגיע לאגם.
שפע האדרנלין ששטף אותנו כתוצאה מג׳ט לג עצבני עודד אותנו לצאת בהצהרה פומפוזית, שמתחשק לנו לצעוד ברגל עד לאגם. חיה ניסתה לרמוז לנו בנימוס טורונטי שזה מאוד רחוק.
הלכנו.
והלכנו.
לאורכה של טורונטו.
עשרים ק״מ שעבור כל אחד ואחד מהם הצבעתי ברגליים.
כשהגענו לקו החוף כבר עיטרו את אצבעותי מספר מכובד של שלפוחיות…
אגם אונטריו נפרס לפנינו במלוא הדרו. המים תכולים מתוקים ושלווים, החוף רחב וחולי.
כשהתקרבנו ראינו איך לאורך האגם פרוסים במרחק זהה של כ-20 מטר אחד מהשני סירות משוטים קטנות. בתוך כל סירה יושב כמו דחליל מציל לבוש חליפה זוהרת, חבוש בכובע ומשקפי שמש ולצווארו משקפת ומימיה כאשר מידי רבע שבע הוא חותר במשוטים שתי חתירות קדימה ושתיים אחורה.
כל סירת הצלה כזו אחראית לשטח הגיזרה שלה. בלי משרוקית, בלי מגאפון ו״גברת, כן את עם הכובע, לכי שמאלה…!״ בלי חסקה ועם הרבה מאוד קרם הגנה.
חיה מצטרפת אלינו אחר הצהריים לרביצה על החוף, מתקשה לעכל שהלכנו את כל הדרך ברגל.
מזג האויר מושלם.
אני מתבוננת באנשים סביבי ומגלה שאין להם אף מכנה משותף…קיבוץ גלויות זה כאן.
כל כך הרבה גזעים של אנשים, הודים ופרסים וסינים-סינים-סינים ואיטלקים, אירים וסקוטים וישראלים וסורים…. כולם הגיעו לכאן כדי לחיות חיים נוחים, איכותיים ושלווים. מדינה שלמה על פרוזאק.
גם אנחנו התמסרנו לנוחות ונכנסנו לשגרה. בבוקר טיול עם פושקה הכלבה, שאני מודה שהיא הכלבה הכי מקסימה ונעימה שפגשתי. היה לי קשה מאוד להיפרד ממנה.
אחר כך בצעדים קטנים, קצת קניות, קצת שוטטות בעיר, ביקור במשרדים של חיה, עוד טבילה באגם וביקור בסטודיו המדהים של נאווה ווקסמן.
נאווה חברה של חיה, ישראלית לשעבר (במקור מנתיבותֿ) היא אומנית רב תחומית שעושה הרבה דברים מעניינים ויפים, אבל מה שהכי משמעותי וחדשני בעיני הוא הדרך בה היא מדגישה ומקדשת בעבודתה את תהליך היצירה.
יחד עם אומנים נוספים ייסדו תנועה שנקראת “Draw to Perform” בה האומן יחד או לחוד יוצר את האומנות מול קהל חי ותוך כדי תנועה, ריקוד או הידברות עם הצופים מה שמדגיש את הרב תחומיות של היצירה האומנותית.
הסטודיו של נאווה ווקסמן נמצא באיזור תעשיה בתוך האנגר גדול ומעורר קנאה. נאווה אישה יפה ואנרגטית מקבלת אותנו עם צימוקים וכוסות ערק ומתארת בהתלהבות את הדרך שלה להדגיש את תהליך היצירה. הקיר המרכזי בסטודיו נקרא ״Untitled Wall״.
בזמן היצירה היא מצלמת ומתעדת את התהליך. היצירה כוללת ריקוד מול הקיר, ציור והנחת חפצים שונים לפניו או עליו. בסופו של תהליך כזה היא בוחרת קטעים בודדים מתוך הסרט שצולם ומפתחת אותם לתמונות המהוות את התיעוד היחידי שנשאר מהיצירה. היצירה על הקיר זמנית ונמחקת עם סיום העבודה.
התמלאתי השראה.
את שעות הערב העברנו בשיחות שמעוררות מחשבות ארוכות, בארוחות משותפות וגם ״סלון תרבות טורונטו״ שהיה שיבוט מוצלח של ״סלון תרבות יפו״.
ביום שישי הם הזמינו מספר זוגות חברים. כולם ישראלים בשנות החמישים שלהם אשר כולם כמעט עברו לטורונטו לפני כ-11 שנים, מסרבים לחיות תחת סדרות הפיגועים והטרור ששטפו את ישראל ואשר הגיעו לשיאם בשנת 2005. ויש גם כאלה שעזבו אחרי רצח רבין…השאיפה הטבעית לחיות בשקט ובשלווה נשמעת פתאום כל כך נכונה.
אנחנו עושים היכרות … או מה שנקרא Meet and Greet
ישראלים זה ישראלים. בסוף זה מגיע לנח״ל ולבית ספר יסודי בראשון לציון ופתאום כולם מוכרים מאיפה שהוא ושמות של מורות נזרקות לאויר…
חיה פורסת בפנינו את התכנית: נתחיל בברביקיו, אחר כך מוטי יקרין סדרת תמונות מהמסע שלו האחרון להודו, דרור יתן הופעה, אחר כך הקרנה נוספת בגירסת מיני של סלון תרבות טורונטו ובסוף בסוף דרור ורונן ילוו בגיטרות שירה בציבור.
מרשים!
אחרי האוכל מתכנסים בסלון לצפות בתמונות מהודו.
למוטי אין מניירות. יש לו את הסגנון הברהמני שלו... התמונות רצות מהר על המסך, ללא כיתוביות, ללא דיבור מלווה, רק תמונות מרצדות כשברקע מוסיקת Om Mani.
אחר כך דרור מתיישב מולנו, מעט מבוייש? מקדים ואומר שזו לא באמת הופעה.
הוא שר מספר שירי מחאה וביקורת בעברית ומשתף בתחושות שלו בין השירים. האורחים מאוד מאוד נהנים ומבקשים שישיר עוד ועוד.
אחר כך עולות שאלות ותהיות ומתפתח דיון מעניין על כאן ושם, על בחירה, אחריות ואינדיבידואליזם.
ואז סרט קצר.
ועכשיו שירה בציבור. רונן הכין מצגת עם המילים.
המגבר לגיטרה החשמלית של רונן לא עובד. דרור משאיל לו את הגיטרה ומגלגל לסלון יחד עם מוטי את הפסנתר החשמלי (שמסתבר שהיה שייך פעם לארקדי דוכין).
אנחנו שרים.
גם שירים של אריק סיני…
היה ערב מעולה!
את טורונטו עזבנו אחרי שבוע לא לפני שהצטיידנו בציוד קמפינג, אוהל, כריות, שמיכה, ספריי נגד יתושים, ספריי הרגעה לטיפול בעקיצת היתושים וגם ספריי דובים…
מוטי אמר שחייבים…
ספריי דובים - Sold out… אמאל׳ה…
בתוכנית להגיע לחוף המזרחי, לנובה סקוטיה, שם השמש זורחת בים…
הדרך לשם כ-16 שעות של נסיעה רצופה.
אנחנו מתכננים להימרח בדרך ולהתגלגל דרך קוויבק, ניו ברנזוויק, פרינס אדוארד איילנד עד להאליפקס.
יצאנו לדרך אחרי ארוחה מעולה בצ׳יקן פורטוגז…. תודה מוטי!
השארנו מתכון מנצח לשניצלים.
החלפנו כמו אינדיאנים מתנות קטנות עם חיה, מוטי והילדים ויצאנו.
בדרך עצרנו בנשיונל פארק באיזור קוויבק שהיא מיני צרפת בקנדה…ועל זה בפעם הבאה.
לילה טוב ושבת שלום
סיגלית
