דרך ארוכה לפנינו.
כ-16 שעות נסיעה בכיוון מזרח. בדרך נעבור דרך קוויבק וניו ברנזוויק.
אנחנו מתכננים עצירה ארוכה בפרינס אדווארד איילנד (PEI) שם גם נראה הופעה של זמרת בשם Basia Bulat ומשם להאליפקס בנובה סקוטיה (NS).
חשבנו לטוס את המרחק. אבל זה הרגיש לנו קצת ברוטאלי לעבור שוב בשדה התעופה.
התאים לנו יותר לצאת מטורונטו ברכב ולהכיר את החלק הזה של קנדה תוך כדי התגלגלות.
לשם שינוי אני יכולה לנהוג כאן. בנסיעות האחרונות שלנו שהיו בעיקר לאנגליה או וויילס לא התנדבתי לנהוג. אולי רק פעם או פעמיים.
ההגה בצד ימין והגיר הידני היו אתגר שהתקשיתי לעמוד בו, במיוחד בכבישים הצרים סבוכי הצמחיה ונטולי השוליים של האיזורים הכפריים בוויילס.
בכל פעם שניסיתי להעביר הילוך - פתחתי בטעות את החלון כי הושטתי את יד ימין הצידה לתיבת ההילוכים במקום את שמאל…
אבל כאן ב- Highway 401 הכבישים רחבים ורבי מסלולים. פס ההפרדה בין הנתיבים רחב ומשתרע כמו גני יהושוע.
מרגישים בגוף איך גומעים מרחקים בתוך המרחב האינסופי של קנדה.
השמים נפתחים ואיתם נפרסים לצדדים היערות והאגמים. לרגעים נדמה שאם ניסע מהר נגיע לסוף.
בכניסה לקוויבק אני מחליפה את דרור בנהיגה.
אנחנו נוסעים ונוסעים. המוסיקה מתנגנת והלב שלי נפתח ומתרחב.
אני דוהרת במרחב כמו… ״תלמה ולואיז״ כאשר בזוית העין אני מבחינה לתדהמתי בניידת משטרה שעומדת על פס ההפרדה בין השיחים.
אני מרגיעה את המהירות בעזרת ברקס עצבני ומפנה את הראש לדרור בעיניים כלות ופה פעור.
דרור מטה את ראשו הצידה בהבעה אמפטית מתנצלת כמו אומר… ״אהבתי אותך… ונשתדל לשמור על קשר…״
אני מגייסת מספר פירורים של אופטימיות וממלמלת ״…לא בטוח ששמו לב אלי״…
דרור שותק.
לוקחת נשימה עמוקה ומסדרת בתנועות קטנות את עצמי על המושב. חשוב שיהיה לי עכשיו נוח. מזדקפת. מכחכחת בגרוני ומסגלת לעצמי ארשת פנים אדישה ובוגרת. הכל בסדר. בכל בשליטה.
כשאני מבחינה בזוית העין באורות הניידת מרצדים על המראה, כל מערך ההגנה שבניתי קורס ואני הופכת לשלולית…
הניידת בעקבותי. עכשיו כבר מסמנת לי לעצור בצד הדרך.
אני לא מאמינה שזה קורה לי!
שוטרת במבטא צרפתי מתקרבת אל החלון ומבקשת ממני את הרשיון.
בתנועות של שיתוק קטאטוני אני פותחת לפחות שישה תיקים ומזוודות עד שאני שאני מוצאת את הארנק ומציגה בפניה את הרשיון.
השוטרת שולפת פנקס ושואלת מה הכתובת שלי.
״אנחנו תיירים מישראל בחופשה״. אני מוסרת את הכתובת בשדרות… ״ברית ערים 3״…
היא לא מבינה ושואלת שוב.
אני מתחילה לאיית באנגלית … ״BR״ כשהיא לפתע אומרת… ״את יודעת שנסעת XX (…) מעל המותר.״
אני משפילה עיניים. מהנהנת וחושבת מאיזה זוית להגיש את הידיים לאזיקים…
״אני אסתפק באזהרה הפעם, שימי לב למהירות המותרת וחופשה נעימה״
אה…… ווי…
אני בודקת לעצמי דופק. מכוונת את האוטומט למהירות המותרת וזהו.
לא תלמה ולא לואיז…ואני לא בשום סרט.
אחרי האפיזודה הזו אנחנו שמים לב שמוטיב הכל 20 מטר מציל - חוזר על עצמו בכביש המהיר, בתפקיד המציל - ניידת משטרה ובאמת לאורך הדרך, כל כמה עשרות ק״מ עמדה ניידת.
במהירות מותרת על פי החוק אנחנו מגיעים די מאוחר בלילה לקוויבק סיטי, עיר הבירה של הפרובינציה קוויבק. קוויבק היא הפרובינציה הגדולה בקנדה מבחינת שטח ומונה כ- 8 מליון תושבים.
הרבה דברים לא ידענו על קוויבק.
חשבנו לתומינו שבקוויבק מדברים גם צרפתית - טעות. בקוויבק מדברים רק צרפתית, למעשה צרפתית היא השפה הרשמית היחידה ורק היא מופיעה על השלטים.
היא נקראה ״צרפת החדשה״ אבל לאחר תבוסת צרפת במלחמת 7 השנים, העדיף לואי ה-1 למכור אותם בעד נזיד עדשים ולמעשה וויתר על קוויבק לאנגלים תמורת מטעי הסוכר שבגוודאלופ (בדרום אמריקה).
מה שהכי מעניין זה שההתיישבות הצרפתית בקוויבק התחילה עם הגירה של כ- 7,000 איש לאזור. אחרי הכיבוש של אנגליה את האיזור, הופסקה ההגירה ולמעשה מוצאם של רוב תושבי הפרובינציה, כל ה-8 מליון… הוא מאותם 7,000 מתיישבים ראשונים.
החלטנו להישאר באיזור וחיפשנו לעשות קמפינג. מדהים איך אף אחד כאן לא מדבר אנגלית אפילו ברמת תחביב… לא יפה… בכל זאת אמריקה.
הגענו לנשיונל פארק du Lac-Témiscouata -יער ענק ששוכן לצד אגם גדול.
אני יודעת שאני חוזרת על עצמי… אבל כולם בפארק ללא יוצא מהכלל צרפתים. פשוט צרפתים…
ורדרדי חוטם, בעלי מצח קטן ואף לומיירי. צאציאי לואי ה-15 או לואי דה פינס… בהבדל אחד - את הרנו והפז׳ו מחליף מונסטר טראק…
הפארק אינסופי - כל אחד חולש ומקבל קרחת יער משלו. העצים מסביב גבוהים גבוהים, האדמה רכה, ספוגית וקפיצית משכבות על שכבות של עלים. אנחנו מסדרים את המחנה, פורסים וחונכים את כל מה שקנינו ומתכוננים לחניה של יומיים.
אני מרגישה איך השהות בטבע העצום והראשוני מגבירה אצלי את תחושת התלות בחפצים. כל כפית הופכת להיות בעלת ערך וכל קופסת גפרורים מרגישה כמו חפץ מעבר…
האוהל בגודל מושלם וגם אפשר לעמוד בו.
בכל חלקה יש שולחן וחבית להדלקת אש. דרור מתרגש ומיד ניגש למבחן האש.
יש אש. יש ארוחה. יש אגם.
אני מתחילה להתרגל לרעשי הרקע הרבים, צרצרים, ציפורים, סנאים, איילות והרוח על הענפים. כשהערב יורד והחושך מתחיל להתיישב, מתחלפים הקולות בקולותיהם של יצורי משמרת הלילה.
ספריי נגד יתושים. תה ליד המדורה. דרור מנגן בגיטרה ומצטרף גם הוא לרעשי הרקע.
עם האור האחרון אנחנו פורשים לשינה.
בבוקר אנחנו יוצאים לטיול רגלי ארוך בשמורה.
עוד לילה. ועוד יום. מתקפלים. נפרדים מהרנג׳רים הצרפתים ויוצאים לדרך.
עכשיו הנוף משתנה מיערות לגבעות גבוהות שמאפיינות את ניו ברנזוויק.
ניו ברנזוויק נמצאת באזור הרי האפלאצ’ים. פרובינציה דו לשונית והיחידה בה השפות הרשמיות הן אנגלית וצרפתית יחד.
התושבים הראשונים שלה, לפני המהגרים מאירופה היו שבטים אינדיאנים.
האיזור עשיר בגידולי תפ״א ונקרא גם ״The Poteto County״.
אנחנו עוצרים לשינה במלון בעיירה וודסטוק. ליד המלון יש חנות מוסיקה שמוכרת ומשכירה כלי נגינה. אנחנו נכנסים. דרור פותח בשיחה עם הבעל והאישה המנהלים את המקום.
המבטא שלהם כבד ועצל. הם זזים לאט. מגיבים לאט ואפילו מחייכים לאט.
אני מדמיינת אותם מר וגברת תפ״א.
דרור מתעניין בסצינה המוסיקלית באיזור אם יש כזו.
בעל המקום מספר במבטא דרומי כבד שהאיזור הזה מאוד נוצרי ושיש כאן הרבה מאוד מוסיקה שכקשורה לדת. הוא עצמו חבר במספר הרכבים מוסיקלים.
הוא ניגש למחשב בפינה ומציג בפנינו וידאו של אחד מההרכבים שלו.
לא יאומן. מר תפ״א ביום הוא רוק סטאר בלילה שמעיר לתחיה בסולו גיטרה אנרגטי את ישו וסנטה מריה…
לא התעכבנו יותר מידי בניו ברנזוויק, רצינו כבר להגיע ל- Prince Edward Island.
למעשה אני כבר כותבת מהאי.
הם קוראים לזה בראשי התיבות - PEI
אנחנו כבר כמה ימים כאן בקמפינג חלומי ליד הים בנוף עוצר נשימה.
הצבעים של הים והחול מטריפים. כאילו מישהו לחץ על אפקט “vivid” במצלמה.
הימים האחרונים כאן על האי חלומיים. אתמול אפילו התרחצנו באוקיינוס.
עכשיו אנחנו בדרך לבית של הסופרת ״לוסי מוד מונטגומרי״ שגדלה כאן באי ופה כתבה את סידרת הספרים שהראשון בהם הוא ״האסופית״…
וגם אני אסופית… אוספת עכשיו את המחשב ויוצאת - המשך יבוא.
