ביום שעזבנו את פרינס אדוארד איילנד צועדים בפעם האחרונה לחוף הים כדי להגיד שלום ולהיפרד, נתקלנו במחזה סוריאליסטי… טרקטור מרעיש חורש תלמים בחול האדמדם, דוהר לאורך החוף כשבתוך הכף שלו מונחת כמו בלוע של מפלצת, סוכת המציל הציורית.
מסתבר שכאן כבר מכינים את החוף לחורף ובלי שלבי ביניים מסיימים וסוגרים את עונת הרחצה.

גם אני אוספת ואורזת מילים אחרונות לתוך תא המטען. מנפה, מסננת ובוחרת באקורדים של סיום.

בדרך לנובה סקוטיה עצרנו ב-Bay of Fundy.
מפרץ פאנדי מתאפיין בהבדלים עצומים בין גאות ושפל (עד 16 מטר הפרשי גובה פעמיים ביום).
קרניים אחרונות של שמש צובעות בפאלטה פסיכודאלית את רצועת החוף שמתגלה במערומיה בזמן השפל. אנחנו צועדים על קרקעית הים החשופה כמו אסטרונאוטים על אדמת הירח.
הולכים והולכים על אדמת הבוץ שאין לה סוף.
את הלילה בילינו בחניון לילה נרדמים לנוכח נוף חום ובוצי של שפל וקמים לנוף תכול של גאות…

אנחנו בדרכינו לנובה סקוטיה, להשתתף בפסטיבל מוסיקה מקומי וקטן, שכרגיל, אף אחד לא שמע עליו… אבל לנו ביד יש שני כרטיסים!
נובה סקוטיה היא עוד פרובינציה של קנדה לחוף האוקיינוס האטלנטי - שוכנת מול חופי סקוטלנד רק מהצד השני של האטלנטי. עד לפני כ-1000 שנים התגוררו באזור אינדיאנים משבט מיק-מאק אליהם הצטרפו במהלך המאה ה-19, מהגרים מהממלכה המאוחדת.
המהגרים החדשים, אירים אנגלים והרבה סקוטים, העתיקו איתם גם את שמות המקומות רק בתוספת הקידומת ״ניו״, ״ניו גלאזגו״ ״ניו ברנסוויק״ ו״ניו סקוטלנד״…גם את תרבות השתייה…ובעיקר את שמחת חיים, פתיחות, קבלה והתלהבות.

גם אנחנו, דרור ואני, שנינו יחד וכל אחד לחוד, ״מתלהבים״ סדרתיים.
שזה אומר שבמצבים חברתיים מסויימים, בהם נשקלת האפשרות האם להביע פתיחות והתלהבות או להיות Cool - אנחנו בוחרים באפשרות הראשונה.
להיות Cool זה תובעני, דורש סט של מניירות מוקפדות ובקיצור…משעמם…

וגם מה שיסופר בהמשך מתרחש תחת מעטה פטריית הנפץ שנקראת ״פתיחות, קבלה והתלהבות״…

את ״הסטנפילדס״, להקת גברים מסוקסים…חובשי כובעים של זורבה, פגשנו במקרה לפני מספר שנים, כשהם היו בתחילת דרכם והתלהבנו מהם מאוד.
הם מצידם היו נגישים ורספונסיבים בפייסבוק, וככה במשך הזמן טרחנו לעקוב ולהתעדכן בקריירה ובעשייה המוסיקלית שלהם. וגם מידי פעם לפזר לייקים ושיתופים.
״הסטנפילדס״, הנקראים על שם ראש ממשלה של קנדה שהיה מאוד אהוב ומוערך, על משקל ״בן גוריון״ שלנו - הם להקת פולק-רוק עם רפרטואר שירי ימאים, שירי שיכורים, מיתוסים ואגדות של יורדי ים, כאלה הנפוצות בעיקר באיזור ה-Maritime, האיזורים הימיים.
כלהקה, יש להם נוכחות יפה ומרשימה על הבמה. הם זזים על הבמה כגוש אחד, קדימה ואחורה עם הגיטרות, הכינור והבוזוקי, בקצב אחיד כמו בחתירה רבת משוטים.

הפסטיבל הזה בהשתתפותם של הסטנפילדס נקרא ״The Blacktop Ball״ מתרחש זו השנה השביעית אבל רק לפני שנה נפתח לציבור הרחב.

ולהלן סיפור המעשה הקשור לקבלה ולהתלהבות של נדיב מקומי ידוע העונה לשם מייסון…

מר מייסון, בעלים של חברה לסלילת כבישים, הוא איש עשיר ביותר, שכמו שהוא עשיר, ככה הוא חביב ונדיב, וכמו שהוא חביב ונדיב, ככה יש לו משפחה גדולה וענפה, וכמו שיש לו משפחה גדולה וענפה, ככה יש לו מאות דונמים של דשא, עליהם פזורים מספר בתי נופש מול פיסה גדולה של חוף ים מדהים - וכל זה בלי חד גדיא… אבל עם הרבה תרי-זוזי…

ומר מייסון, שיש לו פנים שמחות ועגולות, שתי גומות חן מחודדות וכרס מוצקה, כזו שמערערת את שיווי המשקל כשהולכים מהר, החליט לפני שבע שנים, לערוך מסיבת קיץ לבני שבט מייסון לדורותיו אליה הזמין להופעה פרטית את חברי להקת ״הסטנפילדס״.
המסיבה הייתה הצלחה גדולה.
וכך בסוף הערב, כשליבו טוב עליו, נשבע מר מייסון קבל הלהקה ומשפחתו, כי הוא פותח במסורת ויקיים מידי שנה תחת חסותו נשף קיץ בהשתתפות ״הסטנפילדס״.
וכך מידי שנה, הורחב מעגל המשתתפים, עד שכעבור חמש שנים הוחלט לפתוח את האירוע לקהל הרחב, להעניק שם לפסטיבל ולתרום לצדקה את הרווחים.

כך קיבל הפסטיבל את השם ״The Blacktop Ball״ שזה החומר שמורחים ככיסוי על הכביש, האספלט, (מבית היוצר של החברה לסלילת הכבישים של מר מייסון), נקבע תאריך קבוע ויפה בלוח השנה סוף השבוע של ה-Labor Day, הופצו למכירה כרטיסים, האירוע פורסם ברשת. והנה גם אנחנו כאן.

אנחנו מגיעים לכרי הדשא הגדולים אשר לחוף הים במקום שנקרא: Ponds ונכנסים לנוהל פריסה והקמת האוהל. הפעם תנאי המאהל קשוחים ומאתגרים.
שרותים כימיים ספורים. אין מקלחות. בלי להזיז את הרכב, בלי להדליק אש, מים יש רק במשורה, ובנוסף לכל זה גם נתקענו בלי מיכל גז נוסף… ככה שכל הכנת קפה או תה דורשת אישור של ועדת חריגים…
מצד שני… הנוף, אינפלציית החיוכים והאוירה הפמיליירית מסביב מבטיחים הנאה מרובה.

כ-400 איש מתפרסים ומקימים אוהלים על המדשאות הגדולות והמכוסחות של המייסונים. מרגישים שהאוכלוסייה אחרת, משוחררת וקולנית יותר.
דרור ואני מרגישים כמו שני זרים שנקלעו למזח, מוקפים בחבורה צוהלת ולא יציבה… של יורדי ים…

ראשון מחייך ומתקרב לעברנו רודני, השכן מהאוהל ליד… אם אפשר לקרוא למשולש חסר הצלעות הזה אוהל…רודני מספר בהתרגשות ורק עם חלק מייצג של מה שנקרא שיניים, כי הוא חזר לכאן, ליישוב בו נולד וגדל אחרי 14 שנים של היעדרות בהם גם לא פגש את משפחתו…
אנחנו מציעים לו כיסא, הוא מתיישב ומתחיל לגולל בפנינו את סיפור חייו.
במצב רוח נוסטלגי, מתרפק ומשתף אותנו בזיכרונות ילדותו מהמקום הזה.
מספר ושותה. שותה ומספר. שותה ומתנצל.
זה מן יום כזה… הוא אומר, ומבקש שנסלח לו על השתייה המרובה.
אנחנו סולחים.
דרור מוציא גיטרה ומתחיל לשיר בקול חם, שירים שקטים ורגישים. רודני מחייך מבוייש. מתרגש מאוד ובעיניים נוצצות מבקש מדרור שימשיך.
לפתע הוא מתלהב, נעמד ומצהיר בקול רם שהוא מכיר כאן את כולם! כי הוא נולד כאן! אפילו את מר מייסון הוא מכיר והוא ידאג לכך שדרור יופיע עכשיו על הבמה…
דרור, מחבק אותו בעדינות, מושיב אותו ומרגיע אותו שהכל בסדר…
רודני נרגע, נכנס לאוהל שלו כדי להביא עוד פחית בירה וכשהוא חוזר הוא כבר שכח מה התכוון לעשות…

בשונה מפסטיבלים אחרים בהם השתתפנו, כאן לא קורה הרבה במהלך היום ואנחנו מנצלים את שעות האור לטיול באיזור, רביצה וקריאה.
ההופעות המוסיקליות מתחילות כשהחושך יורד ולוקח איתו מטה גם את הטמפרטורות.
קר - קר - קר… אני לא עומדת בזה ומאמצת בחום את מראה הרפיוג׳י קמפ - שמה עלי שמיכה ומסתובבת כמו הומלסית במחנה.

התוכנית בגדול היא - יום שישי בלילה שרים ומנגנים מסביב למדורה.
בשני הערבים הבאים, הסטנפילדס נותנים שתי הופעות מלאות וגם מארחים מספר להקות מקומיות.
אנחנו מצטרפים למדורה גדולה. כולם עליזים ושיכורים ברמה כזו או אחרת… בעיקר אחרת…
דרור מצטרף למעגל הראשון של נגני הגיטרה ויחד איתם מוביל את הנגינה והשירה.
המעגל מתעבה ומתרחב ואיתו עולה השירה, רעמי הצחוק, אדי האלכוהול והגיציםר.
חלק מהנגנים מתעייפים ופורשים, חדשים מצטרפים, דרור, ״The King of the Campfire״ כפי שכינה אותו ג׳ון, הסולן של הסטנפילדס ביום שאחרי, נשאר לנגן, בלי מניירות, מכה במיתרים ונענה לבקשות הקהל…
כמעט עד לאור ראשון של בוקר…
היה מקסים! כולם אסירי תודה, מחבקים, מנשקים, מציעים שתייה, מזמינים אותנו לביתם…
למחרת יום חדש ורענן שנפתח במצוקת מים קלה.
דרור נשלח למלא מים וחוזר אחרי שעה ארוכה, בלי מים אבל עם צמיד VIP שמקנה לו כניסה לבמה…
מה? למה? ואיך זה קרה?
ג׳ון, הסולן והלידר של הסטנפילדס שמע מפי רבים ממשתתפי המדורה אודות הנגינה המופלאה של דרור, ביקש להכיר אותו ולהודות לו באופן אישי. וכאות הערכה גם לבצע עם דרור שיר שלו על הבמה בהשתתפות כל חברי הלהקה!
אני לא ארחיב. אני מצרפת וידאו שאומר הכל https://www.youtube.com/watch?v=T_FnIJPtKAE

דרור ביצע את השיר ״המשולש והרצועה״ על במה מול כ-400 איש מריעים ונהנים.
בינהם זיהיתי גם את הצווחה החתולית המתלהבת של רודני ואם גם תקשיבו היטב תשמעו את האישה שלידי צועקת בקול רם ומתלהב… !!!Now... that’s a Canadian welcome

וזה כשלעצמו מסכם את חווית קנדה כפי שהיא פגשה אותנו בקיץ 2016 - קבלת פנים חמה, נעימה ומקבלת מטורונטו ועד האליפקס.

על אדי האלכוהול והתרועות המשכנו להאליפקס, בירת נובה סקוטיה לקנח את המסע בנוף עירוני, בין סדינים לבנים וארוחות טובות.
וככה בין לבין אנחנו יושבים בבתי קפה קטנים, מבלים בספרייה העירונית המדהימה, טובלים במים צוננים בחוף נשכח עם חולות לבנים ובלי בגדים, מנהלים שיחה עם עם חמיד, מהגר מאיראן ובעלים של מסעדה פרסית על תוכניות הגירה, קבלה ופתיחות.
ובעיקר שוקעים במחשבות ארוכות ארוכות ארוכות…